אני חוזר מהעבודה אחרי יום ארוך במשרד. היו לי כמה פגישות קשות
היום, אבל אני חושב שסה"כ היה בסדר גמור. אני נכנס הביתה,
אישתי בסלון רואה טלוויזיה. "היי מותק", היא אומרת לי. "איך
עבר עליך היום?" אני ניגש אליה ונותן לה נשיקה במצח. "הכל
בסדר. איך את מרגישה?" היא לא הרגישה כל כך טוב בבוקר ולא הלכה
היום לעבודה. "הרבה יותר טוב...תודה מותק. אני אפילו חושבת
שאני אצא קצת." "לאן?", אני לוקח בקבוק בירה מהמקרר. "אולי
לסרט עם כמה בנות מהעבודה."
אני נכנס למקלחת. אחרי כמה דקות היא נכנסת. "מותק אני יוצאת.
תסתדר עם ארוחת ערב?", "בטח", אני עונה. "תעשי חיים". היא
סוגרת אחריה את הדלת. אני מסיים להתקלח ויוצא מהאמבטיה. עוד
עשרה ימים יש לנו יום נישואין. שנתיים עוברות מהר מאוד. כבר
הזמנתי לה שרשרת פנינים מאיזו חנות תכשיטים, ויש לנו מקומות
במסעדה שהיא אוהבת. ואני מרגיש כל כך מגעיל עם עצמי, ואומר
לעצמי שאני חייב לסיים את זה. אם היא תגלה, היא תפגע כל כך.
היא תשנא אותי. ואני אהבתי אותה כל כך הרבה זמן. חבל שהתחלתי
את זה בכלל. לא רציתי שזה יקרה. אני לא מבין איך זה קרה. אני
לא מבין למה זה המשיך. אני רק יודע שאם הייתי פוגש את אופיר
שנה לפני שפגשתי אותה, במקום שנה אחרי שהתחתנתי עם אישתי,
החיים שלי היו יכולים להראות עכשיו שונים לגמרי.
זה בכלל לא היה בתכנון. לא חיפשתי מישהי מהצד. הייתי מאוהב
באישתי כשזה קרה, ורציתי להפסיק את זה. אבל פשוט לא הצלחתי.
אני לא יכול להסביר את זה. אני, שיכלתי להגיד על עצמי שאני
בחיים לא אבגוד, לא רק בוגד, אלא מנהל רומן כבר שנה מאחורי הגב
של אישתי.
את אופיר פגשתי כשהיא הגיעה אלי למשרד בטעות. היא הייתה אמורה
לעבור ראיון עבודה בקומה מעל הקומה שאני עובד בה. לא ייחסתי
לזה הרבה חשיבות. חשבתי סתם שהיא בחורה חמודה. שנייה אחרי שהיא
יצאה מהמשרד שלי, שכחתי שהיא הייתה אצלי בכלל. כשירדתי להפסקת
צהריים בבית קפה שנמצא בקומה הראשונה של הבניין, ראיתי אותה
יושבת לבד ובוכה. ניגשתי לשולחן שלה והתיישבתי מולה. בהתחלה
היא לא זיהתה אותי בכלל, רק אחר כך נפל לה האסימון. היא סיפרה
לי שהיא לא התקבלה לעבודה שהיא רצתה. "לא נורא", אמרתי לה. "יש
עוד עבודות. אל תקחי את זה קשה.", "כן, אני יודעת," היא חייכה
בדרך כובשת בין קינוח אף אחד לשני. "אני סתם רגישה" בהפסקת
הצהריים הזאת ישבנו ביחד ושוחחנו. היה ממש נחמד לשבת ולדבר ככה
בחופשיות עם בחורה אינטליגנטית וחמודה כל כך. מאז שהתחתנתי, לא
היו לי ידידות שהייתי פוגש - בהתחלה כי לא הרגשתי צורך להיות
מוקף בנשים חוץ מאישתי. אח"כ, פשוט ניתק הקשר. המשכנו לדבר עד
שהבוסית שלי התקשרה ושאלה איפה אני. איבדתי לגמרי את תחושת
הזמן. "מה, אתה כבר הולך?" אופיר נראתה ממש מאוכזבת. "אני
חייב" קמנו שנינו וליוויתי אותה אל חזית הבניין. "היה לי ממש
נעים להכיר אותך. תודה על הכל", היא לחצה לי את היד. "אין
בעיה. היה לי גם ממש נחמד." עמדנו שם עוד דקה. "אני חושבת שאני
אזוז עכשיו" היא התחילה להתרחק. "חכי!", צעקתי לה. נתתי לה את
כרטיס הביקור שלי. "אם את צריכה משהו. כל דבר." היא לקחה את
הכרטיס, חייכה, והלכה. לאישתי לא סיפרתי שהכרתי אותה. לא כי
רציתי להחביא את זה, אלא כי בהתחלה לא הייתה לזה כל כך חשיבות
בעיני.
הפעם הראשונה ששכבנו הייתה אצלה בדירה. אישתי הייתה מחוץ לעיר
בכנס של העבודה. ובדיוק אופיר התקשרה אלי, סתם כדי לראות מה
קורה, כשניסיתי להכין לעצמי משהו לאכול, והתחלתי כבר להתייאש.
היא הציעה לי לבוא אליה ואמרה שהיא מזמינה אוכל. כואב לי להגיד
שאפילו לא התלבטתי במחשבה של האם זה הדבר הנכון לעשות.
וכשהייתי אצלה אפילו לא חשבתי על אישתי. רק אחרי שקרה מה שקרה,
סיפרתי לה שאני נשוי. "לכל אחד יש את הפגמים שלו.", היא אמרה.
ואני אמרתי לה שאני מצטער אם היא נפגעה, התלבשתי והלכתי הביתה.
מאותו רגע החלטתי לא לראות אותה יותר - החלטה שהחזיקה מעמד
בדיוק חודש. החלטה שאני מחליט כל פעם מחדש.
אופיר מעולם לא ביקשה שאעזוב את אישתי. היא לא ציפתה לזה בכלל.
זה אפילו כאילו הקשר הזה היה נוח לה. כביכול, היא הרגישה שיש
לה סוד שאף אחד לא יודע. לא הבנתי את זה אף פעם.
אבל עכשיו, כשיום הנישואין שלי מתקרב, איך אני יכול להמשיך את
זה? לא ראיתי את אופיר כבר שבועיים. החלטתי. פעם אחרונה שראיתי
אותה הייתה בהחלט הפעם האחרונה. לא התקשרתי אליה כבר כמה זמן.
היא ניסתה להתקשר אלי לפלאפון אבל לא עניתי לה. אחר כך היא
התקשרה אלי למשרד. "הכל בסדר?", היא שאלה. "אתה מתנהג מוזר."
"אני לא יכול לדבר עכשיו, אני באמצע פגישה." רציתי לנתק כמה
שיותר מהר. "רק תגיד לי שהכל בסדר איתך.", "אופיר אני חייב
לסיים." "תתקשר אלי אחר כך?", היא שאלה. חיכיתי כמה שניות "כן"
אמרתי . ולא התקשרתי. יום לאחר מכן היא שלחה לי מייל ורשמה בו:
"הדבר הכי חשוב לי זה שתגיד לי את האמת. אל תנפנף אותי ואל
תשקר לי. אני לא יודעת למה אני איתך בכלל. אתה יודע מה? אתה
רוצה לסיים את זה? לפחות תגיד לי את זה. אל תתנהג כאילו מעולם
לא נפגשנו... בבקשה תתקשר אלי." לא התקשרתי.
אבל עכשיו, כשאישתי לא בבית, אני מחליט לסגור את זה באמת. אני
מתקשר אליה לפלאפון, וקול גברי עונה לי :"כן?", "אופיר שם?"
אני שואל. לא חשבתי אפילו על האופציה שהיא יוצאת עם אחרים.
מעביר לה את הטלפון. "תראו מי התקשר...", היא עונה. "מה
העניינים?", אני שואל. "אל תנהל שיחות של סתם ותתנהג כאילו
כלום לא קרה. תחליט מה אתה רוצה." אני שותק. שמעתי אותה אומרת
לבחור שהיא איתו שזה לא זמן טוב עכשיו, שהיא תתקשר אליו, ואז
קול של נשיקה ודלת נטרקת. "אנחנו לבד עכשיו", היא אומרת. "אני
יכול לבוא?", אני שואל. "בטח." היא אומרת.
אני נכנס למכונית וחושב לעצמי כל הדרך. מה אני אמור להגיד לה?
איך אני אגיד לה? אני לא רוצה לפגוע בה. זה לא שאני לא מרגיש
אליה שום דבר. אבל אני לא יכול להמשיך לפגוע באישתי. אם היינו
נפגשים שנה לפני שנפגשנו אז החיים היו יכולים להראות אחרת. אבל
הם לא. וזאת עובדה. וצריך להתמודד איתה. ואז אני חושב לעצמי,
מי זה הבחור הזה שהיה איתה? ואם אני נראה בסדר, ומעניין מה היא
לובשת עכשיו. ומעניין אם אני אוכל להחזיק את עצמי, או שברגע
שאני אכנס אני ארים אותה ואקח אותה למיטה. אני לא מאמין שלא
ראיתי אותה כבר שבועיים. אני מנסה לעצור את המחשבות האלה:  לא.
אני צריך להיות חזק. אי אפשר להמשיך את זה. ולא נורא. שנינו
נתגבר.
אני מחנה את האוטו. נכנס לבניין. עולה לקומה אחרונה. הדלת של
הדירה שלה פתוחה. היא יושבת במרפסת ואוכלת דובדבנים. "היי",
אני אומר. היא קמה, הולכת אלי ומחבקת אותי. היא מהממת. אני
מרגיש את הגוף שלה נצמד אלי, הבושם שלה עוטף אותי. ובאותו רגע
אני יודע שאני לא יכול לעמוד בפיתוי. "את יפהפייה." אני לוחש
לה. "אני יודעת." היא מחייכת אלי במבט מפתה. אני מתקרב אליה
ורוצה לנשק אותה. פתאום היא מתרחקת. "אנחנו צריכים לדבר. היא
מתרחקת ממני והולכת למרפסת. "על מה?",  אני מגיע מאחוריה, מנשק
לה את הכתף. עם כל רגע שעובר אני יודע שאני לא מסוגל להפסיק
להיות איתה. אני יודע שכשאני רחוק ממנה אני יכול להמשיך כרגיל.
אבל ברגע שאני רואה אותה, אני לא יכול שלא לגעת בה. אני לא
יכול שלא לרצות אותה. אני לא יכול שלא לאהוב אותה.
"זה נגמר". היא אומרת. "על מה את מדברת?", אני מלטף אותה
והכתפייה של השמלה בשחורה שלה נשמטת. "אני מדברת עלינו", היא
מסתובבת אלי, אבל היא לא מתרחקת. "אני חושבת שאנחנו צריכים
להפסיק", "אל תדברי שטויות.", אני אומר. "איך אני יכול לחיות
בלעדייך? את משגעת אותי. את יודעת את זה."
"אני יודעת. אבל החלטתי", היא מעבירה יד בשיער שלי ואני נטרף.
"בואי למיטה", אני לוחש לה ומנשק אותה. אני לוקח את היד שלה
ומנסה לקחת אותה לכיוון החדר. "אני רצינית", היא אומרת. "את
סתם כועסת", אני עונה. "ולמה שאני לא אכעס?", עכשיו היא מתרחקת
ממני. "אתה יודע מה? מההתחלה אתה אומר לי שאני אפגע. מההתחלה
אתה אומר לי שזה יגמר ברע. אף פעם לא בקשתי ממך לעזוב את אשתך.
הייתי מוכנה להיות איתך והיה לי טוב. רק תמיד ביקשתי שתגיד לי
את האמת. ומה אתה עושה? משחק בי? חשבתי שאתה יותר בוגר מזה",
אני שומע שמץ של ציניות בקולה. היא מוזגת לעצמה כוס יין ולוגמת
ממנה. ואני רק חושב לעצמי כמה שהיא סקסית עכשיו. "אתה יודע מה
העניין? אני יודעת לדאוג לעצמי. ולא הייתי נכנסת לזה אם לא
הייתי יודעת להתמודד. אבל כשאתה מתנהג כאילו אני כלום, כאילו
אתה לא רוצה אותי - זה מעצבן. ומה שפוגע, זה כשאתה מזלזל בי
מספיק כדי לחשוב שאתה יכול להרשות לעצמך לא להגיד לי את האמת,
כי מה שקורה בינינו הוא חסר משמעות, נכון? ואם זה ככה אז אין
לך מה לחפש פה יותר. לא אחרי השבועיים האחרונים. ותסגור את
הדלת אחריך.", הלוואי שיכולתי להגיד שהרגשתי שהיא סתם אומרת את
זה. אבל היא רצינית לגמרי. אני לא יודע מה להגיד. הדבר האחרון
שאני יכול להגיד זה שהיא חסרת משמעות. אבל מה אני כן יכול
להגיד? את האמת? שאם היה לי האומץ הייתי עוזב את אישתי? הרי זה
לא יקרה. שאני אוהב אותה? איך אני יכול לחיות עם אישתי אחרי
שאמרתי למישהי אחרת שאני אוהב אותה? ואני אומר לה: "אל תעשי לי
את זה", "למה לא?", היא שואלת. "זה בסדר כשאתה רוצה להפסיק אבל
זה לא בסדר כשאני רוצה?", אני מתחרפן רק מהמחשבה של לא לראות
אותה יותר. "למה את חושבת שאני רוצה להפסיק?", אני שואל. "אוי
באמת! תן לי קצת יותר קרדיט מזה...", היא מביטה בי ונראית על
סף בכי, אבל היא לא בוכה. "אם אתה לא הולך אני הולכת", היא
מסתכלת עלי, מחכה שאני אגיד משהו. אחרי כמה שניות היא הולכת
לכיוון הדלת, נועלת סנדלים ואני רץ ותופס אותה."תעזוב אותי",
"אני חייב להגיד את זה בכדי שתדעי?", "תעשה מה שאתה רוצה. רק
תצא מהחיים שלי כבר", קצת יין נשפך על הרצפה כשהיא מנסה לשחרר
את האחיזה שלי. "אני חייב להגיד את זה? את לא יודעת שאנחנו לא
יכולים אחד בלי השנייה?", אני לא יכול לתת לה ללכת. "מאיפה אתה
יודע שאני לא יכולה בלעדיך?" פתאום נזכרתי בגבר שהיה בדירה שלה
לפני חצי שעה. "מי היה הבחור הזה שענה לי לטלפון?", ברגע
ששאלתי את השאלה הזאת אני מתחרט על זה. שחררתי את היד שלה. לא
יכולתי להסתכל לה בעיניים."איבדת את הזכות לשאול אותי שאלות
כאלה ביום שהתחתנת", שמעתי את נעלי העקב שלה נוקשות לכיוון
הדלת. "אם את רוצה ללכת אני לא הולך לעצור אותך. אבל אני לא
יכול לחיות בלעדייך", היא עצרה. "באתי לכאן במחשבה שאני מסיים
את זה בינינו. ואני לא יכול. זה יכול להגיד שני דברים: או שאני
אוהב אותך, או שאני סתם... עוד גבר ממוצע שבוגד באשתו. אבל אני
חושב שזו האופציה הראשונה. תעשי עם זה מה שאת רוצה", אחרי כמה
שניות, הבטתי לכיוון הדלת, היא עמדה שם, לא יכולה להסתכל עלי.
"אוהב אותי?", היא שואלת, בוהה בנקודה ריקה על הקיר. אני מחייך
אליה. "אוהב אותי... עד הפעם הבאה שתחליט שזה יותר מידי
בשבילך", "אני מצטער", אני אומר. "גם אני", כשהיא מסתכלת עלי
אני רואה דמעה יורדת. ואז היא מסתובבת ונכנסת למעלית.
נשארתי בדירה. חשבתי שאולי היא תחזור. אבל היא לא חזרה. יצאתי
מהדירה וטרקתי את הדלת מאחורי. זה נגמר. הערב כשבאתי לפה,
רציתי שזה יגמר. אז השגתי את מה שרציתי. אופיר כבר לא בחיים
שלי. אז למה אני לא מרגיש הקלה? למה אני לא רוצה לחזור הביתה,
למרות שאני יודע שאישתי מחכה לי שם? אני נכנס לאוטו ונוהג חזרה
הביתה. בלי שאני שם לב, איזו דמעה אחת נופלת, אבל אני מייחס את
זה לעייפות, לא? הרי אין לי סיבה לבכות. זה לא כאילו פספסתי
משהו, נכון? אני נכנס הביתה. אישתי עדיין לא הגיעה. מה אני
עושה עכשיו? בדרך כלל כשאני חוזר מאופיר אני נכנס למקלחת כדי
שאשתי לא תריח את הבושם שלה, לא תראה סימנים של איפור מרוח.
אבל אני לא יכול להקים את עצמי מהספה. אני מרגיש שאם אני
אתקלח, אם אני לא אוכל להריח את הבושם שלה, היא תימחק. ואני
אצטרך לחזור לחיים שלי. ואני לא יודע איך אני אוכל לעשות את
זה. זהו? נגמר? אני מתחיל לחשוב אם זה באמת מה שרציתי. אם כן,
אז למה זה כל כך קשה? אני לוקח עוד בקבוק בירה מהמקרר. בדרך
אני עובר ליד המחשב. בודק אי מייל. אופיר מחוברת. אני נעצר.
"היי", אני רושם לה. "היי", היא עונה. "מה אתה עושה?", "סתם.
לא משהו מיוחד." אני עונה, "ואת?", היא לא עונה. "אופיר?",
"מה?", היא שואלת. "מה קורה?", "לא יודעת... סתם", אני לא יודע
בדיוק מה לכתוב. "את בבית עכשיו?", "איפה עוד אני אהיה?
אדיוט...", היא עונה לי. עוד שתיקה. היא שולחת: "מותק?",
"מה?", אני עונה. "אני מחכה. בוא אליי."
אני משאיר לאישתי פתק שיצאתי עם חברים, נכנס לאוטו ונוסע אליה.
ובדרך אני חושב לעצמי. אני יודע מה הדבר הנכון לעשות. אני יודע
מה אני רוצה לעשות. מה אני צריך לעשות. אבל כשאני מגיע אליה
ומחבק אותה, אני יודע שזה אף פעם לא יגמר