עצים חומים, עליהם הצהובים נושמים את נשמתם האחרונה על האדמה
גשם מטפטף על צמרותיהם, טיפות מים קלות הנישאות ברוח
שמיים אפורים, בוכים כקלישאה, ענניי גשם כבדים וכהים, חונקים
והרוח, הרוח שותקת, מחכה לפריצה הגדולה שלה, שבה תהמם את הכל

האדמה הרטובה שורצת חיים חדשים, באביב הכל ישוב לפרוח
אך האביב רחוק עדיין, חודשים של עננים כבדים הולכים להמשך
לחות עם קור ליד חוף הים, גורמת לצמרמורת העוטפת גוף שומם
מבט לשמיים בחיפוש אחר שמש, אך היא מוסתרת על ידי גשם ואדים

הטיפטוף הקל מתגבר בקצב מהיר אך בטוח, למטר חזק ורטוב
המשמיע קול בנפילתו על גגות מכוניות עשויות פח ופלדה
עיניים אבודות שפעם אהבו עיניי כפור, מביטות החוצה, תקועות
בנקודה אחת
נשיפה המשאירה סימני אדים על החלון, גוף דומם, חסר יופי וחיים

ושוב הרוח מפזרת את שיערה של אותה נערה שקטה
שעכשיו כבר עומדת בחוץ, נפרדת מכל מה שהיא הכירה
דמעות יורדות מן השמיים ומרטיבות אותה ואת בגדיה, ובאופן סמלי
גם את נשמתה
טיפות מתוקות מלמעלה מתערבבות יחד עם טיפות מלח שנופלות
מעיניה הגדולות

ביום גשום אחד, היא החליטה לעזוב הכל, את כל מה ומי שהיא
אהבה, ואת חדרה המוכר והמנוכר, מלא זכרונות קיץ,
עוברת למקום אחר, לדרך אחרת, בודדה, מלאה התחמקויות ובריחה
ללכת ישר בין עלים מתים ועצים עירומים היא חוזרת,
בורחת מעצמה היא, וגם מאחרים.

[30.10.2005]