אני מכורה. אני נעמדת במרכז החדר ומוציאה בקושי רב את המשפט
הזה מפי. אני מ... אני מ... אני מכורה. אני צריכה אותו כל
הזמן, מקבלת מנות קצובות ומתענגת. הוא חודר לעורקיי ולגופי
ומשתק אותי, מנטרל אותי, מהמם אותי. הוא חודר לתוך נבכי נשמתי
ולא יוצא, לא רוצה שיצא. לפעמים אני מריחה אותו לפני ורק אז
טועמת ולוקחת לריאות. העשן חודר לתוך גופי ומתפזר לאיטו עד
לעילפון. אני אוהבת להסניף אותו ולפעמים להחדיר אותו ישר לתוך
הווריד. מנות קצובות של חומר, מנות קצובות של אושר, מנות
קצובות של אהבה. הייתי מאושרת עד שחשפו אותי ועכשיו אני צריכה
לחלוק אותו עם עוד איזה מסוממת. אני לא רוצה לחלוק אותו עם אף
אחד. הייתי מסוממת ולכן לא הבנתי שבעצם מאז ומעולם היא הייתה
שם וזו רק אני שנוספתי.  
כשהמנה נגמרה כל גופי התכווץ, לא יכולתי לזוז, רציתי למות.
ליבי פעם בחוזקה. לא יכולתי לומר דבר פרט לחזור אליי, עכשיו.
הדמעות זולגות, מנסה להאחז בכל הכוח בשאריות, במה שאולי בכל
זאת נותר.
"בסוף תמותי", הם אומרים. נכון, בסוף כולם מתים. אני אוהבת
אותו, לא יכולה לחיות בלעדיו לא רוצה שום דבר נוסף. אני מכורה.