תמיד בזתי לכל: "אמני הלחימה" ששברו לבנים בידיים חשופות. זה
נראה לי כמו בידור נחות להמונים, בסגנון מפגני הראווה של
הגלדיאטורים ברומא: "תראו כמה אני חזק ומאומן - אני יכול לשבור
לבנים בידיים. מה לדעתכם יקרה לצוואר שלכם באותו מצב?". אלימות
שנועדה לספק בידור - זו לא אומנות לחימה, זו, אם כבר, אומנות
להטוטים.
גם כל שאר הלהטוטים - לשבת על חודה של חרב, להיקבר חי ולצאת חי
לא פחות, ועוד טריקים שבטח כולם מכירים - לא הרשימו אותי. אם
כבר, הם רק גרמו לי לזלזל יותר באלה שביצעו אותם. באמת, אנשים,
באתם ללמוד איך לשלוט בעצמכם או שבאתם ללמוד איך להרשים חברים
במסיבות?

משום כך לא היה גבול להפתעתי, כשיום אחד הסאנסיי שלי לקח אותי
לחדר שבו היתה ערמת לבנים על שתי תמוכות, וציווה עלי לשבור את
כולן במכת יד אחת.
לטשתי בו מבט מזועזע: "בשביל מה זה טוב? ברור לשנינו שזה
אפשרי, ברור לשנינו שביכולתי לעשות את זה, או שלא היית מביא
אותי לכאן. האקט עצמו כל כך משנה?"
סבר פניו היה חמור: "כשקיבלתי על עצמי ללמד אותך, נשבעת לציית
לי."
"אבל למה?", ייללתי בתסכול. הדבר האחרון שרציתי היה להפוך
לאותם: "אמני מסיבות" שתעבתי.
לנגד עיני, השתנה סבר פניו של האיש שאעדיף למות ולא לאכזב
מחומרה לעצב: "כנראה שלא שפטתי נכון. זה עוד לא הזמן להעמיד
אותך במבחן כזה. למרבה הצער, את כל מה שיכולתי ללמד אותך לפניו
כבר לימדתי, ולא נוכל להמשיך בטרם ייעבר המכשול הזה". בלי לומר
מילה נוספת, הוא הסתובב ויצא מהחדר. משאיר אותי ואת הלבנים
לבדנו.

משמעות דבריו היתה ברורה: או שאבצע את הפעלול, או שלימודי
הסתיימו. קרסתי על הרצפה צמוד לקיר והתחלתי לחשוב. למה תרגילים
ביחסי ציבור חיוניים להמשך לימודי? היה ברור שהם חיוניים, כי
הסאנסיי לא עושה שום דבר בלי מטרה.
אבל, האם זה באמת תרגיל ביחסי ציבור? אני לבד בחדר. אף אחד לא
ידע אם הצלחתי או לא חוץ ממני. אין לי את מי להרשים חוץ מאשר
את עצמי! ועדיין, זה רק הופך את התרגיל למגוחך יותר.
"בטרם ייעבר המכשול הזה...", הסאנסיי גם לא אומר שום דבר בלי
מטרה, ובדרך כלל לכל דבר שהוא אומר יש שתי משמעויות, והוא
מתכוון לשתיהן. ערמת הלבנים היא מכשול אחד, והשני הוא - ההבנה
שלי?
איך מתגברים על מכשולים? הסאנסיי היה אומר שלכל התגברות על
מכשול יש ארבעה שלבים: הכרה, מחשבה ותכנון, החלטה וביצוע.
הכרתי בבעייתי, עכשיו שלב המחשבה והתכנון..."וביצוע"! זה מה
שהוא ניסה להגיד לי! אין שום משמעות להתגברות על מכשול אם היא
תיאורטית בלבד! "אתה לא יודע שום דבר עד שתוכיח זאת"! (לא משפט
שלו, הוא מצא אותו באיזה ספר)
האם אכן ביכולתי לעבור את המכשלה הפיזית? קמתי. ניגשתי לערמה.
התרכזתי, התמקדתי, נשמתי עמוקות. אין שום דבר בעולם ברגע זה
פרט לערמת הלבנים, ולידי המורמת, שכל כוחותיי הנפשיים
והחומריים אצורים בה, מחכים להשתלח בלבנים. שום חתיכת אדמה
שרופה לא תעמוד ביני לבין המשך הלימודים. שום קוביית חול לא
תגרום לי לאכזב את הסאנסיי, גם אם הוא לא כאן כדי להתגאות בי.
את המכשול הזה אעבור בשבילי!

בצרחת מיקוד הורדתי את היד. היא חלפה דרך כל הלבנים בדיוק
במרכז, שוברת את האחרונה וממשיכה למטה עוד לפני שחשתי בכאב.
הכאב עצמו נשטף באופוריית ניצחון. עשיתי זאת! שבירת קירות
לעולם לא תהיה עוד שעשוע תיאורטי! הוכחתי יכולת, והביטחון
בהוכחה יישאר איתי כל עוד אוכל לזכור.

המחשבה על ההישג ושיכרון ההצלחה גרמו לי לרחף חמישה סנטימטרים
באוויר. בחיוך ענק הפניתי את גבי לשברים המפוזרים על הרצפה,
ופניתי לצאת מהחדר.
בפתח עמד הסאנסיי שלי, מחייך גם הוא מאוזן לאוזן, וקד להישגי.
ואני ידעתי: הוא לא קד לי כי שברתי ערמת לבנים כשאף אחד לא
ראה. הוא קד לי כי, סוף סוף, הבנתי למה.