בין עיר קדושה אחת לעיר אחרת
אני הולך על חבל דק של נכויות.
שם את חיי בכיס,
מהר עד קצה הרחוב פוסע,
מונה לאט את נכסיי ונאלם.

אני מועד על מכשולי שפה, איזראיל,
עוד לא אילפת אותי עד תום,
עוד לא נתת אותי לחיק השכחה.
תמיד אני עומד על המפתן,
חיי בכיס של ג'ינס מהוה,
נותן לידידיי עוד הצגה קצרה
-אפרטיף של מחזה - בלי לעורר עניין.

אני משועמם ממך, איזראיל של אמקור,
של דמי ביטוח לאומי, שווקים וחסד.
אילו עשית אותי יתום בדקדוקך...
אני תמיד עוזב. תמיד מפנה את אחוריי אלייך,
חסר שפה שחי על נדבות.

בין עיר קדושה לאיזו עיר אחרת
אני מותח שביל אכזב של נכויות.
דופק ת'ראש על קיר של בית מט
נופל לאט. אני כמעט.
כותב לך פתק על הדלת:
'החלפתי את שיריי אצל קמעונאי.
היו זולים משחשבתי.'

בכל זמן שעובר
המילים מחסירות ממשמעותן,
הרחובות נהיים ממשיים,
פחות ופחות נשאר.
עלילות נשכחות ומותירות הרגשה עמומה:
אין הנאות הגיוניות.

וככל שאני יותר הגיוני,
בכל זמן שעובר,
נשאר פחות להנות ממנו.
נשאר מעט להביס.
אני הולך פרא
- הכל ממני והלאה -
ואני מותר.

וככל שהעיר יותר קדושה,
בכל זמן שעובר,
היא יותר זרה ויותר מוכרת.
ככל שזרה - נמכרת
בגוף זנונים הסוררים עצמם בזול.
ככל שמוכרת - אדישה
ליושביה המאולפים ולבניה האובדים
כולם הנאה אחת:
ארורים.