אתם מכירים את התחושה הזו: שכולם רוצים אתכם, מכבדים אתכם,
רואים בכם את האלוהים שלהם? סוגדים לכם? כן, התחושה עליונה,
אין הרבה תחושות שיכולות להתעלות עליה, אבל בינינו... נמאס
לי.
נמאס לי מהעליונות, מההתנשאות והגאוותנות אשר נלווים אלי לכל
מקום אליו אני מגיע. מי ששמע עלי, לא מאמין שאני קיים. " הוא
טוב מדי מכדי להיות קיים, הוא סתם עוד סיפור, עוד אגדה." אנשים
אומרים, ואני... אני שומע, מקשיב לי בשקט בין הצללים, איש
המסתורין אני. נמאס... פשוט כך, נמאס לי.

חלום חיי הוא החיים שלך. חיים רגילים אם התרגשות רגילה. אז
הזדיינת אם שתי בחורות, יופי, התרגשת, נהנתה והרגש עבר. חיים
רגילים.
לא... לא היו לי חיים רגילים. הם היו כמו סיפור, כמו סיפור
אגדה, אגדה אפלה שנלקחה ממוחו של סופר פרי דמיון מעוות. נמאס
לי... נמאס לי לחיות כמו שונה ממך.

אז התהלכתי לי בלילות הרבים במבוכים האין סופיים שהיו ביתי...
מבוכים של רחובות אפורים מלאי אשליות וחשבתי לעצמי, אם אני
אגדה, אם אני - האני הלא אמיתי -  אולי יפסיק להאמין בעצמי, אז
יישאר רק האני האמיתי? האני השמח, האני הרגיל והלא מתנשא...?
אז המשכתי ללכת אל תוך החשיכה ובכל כוחי ניסיתי לשכוח... כי
נימאס לי.

אז הנה, עברה כבר שנה, לא משהו מיוחד. חיים רגילים, הנאות
החיים מהם גם אתם נהנים, חיים רגילים. אז למה אני עדיין לא
מרוצה? כי גם זה כבר נמאס לי...