סבתי נפטרה כשהייתי בת 5.
היא הייתה הסבתא היחידה שהכרתי. כולם נפטרו לפני שנולדתי. אני
זוכרת פרטים שוליים אבל חשובים לגביה. איך תמיד היו לה תפוחים
ירוקים במקרר, או איך כל יום שישי היא הייתה מגניבה אותי לחדר
הכביסה, אומרת לי לפתוח את הידיים ומכיס נעלם בשמלתה הייתה
מוציאה חופן של סוכריות טופי ומפילה את כולן לתוך ידיי הקטנות.
אני לא זוכרת הרבה ממנה, רק כשבאתי אל דירת החדר שהייתה לה
בקריית ים, שהייתי נרדמת עליה ושומעת קולות מוזרים בוקעים
מבטנה. או את החיבוק המקומט שרק סבתות יודעות לתת.
היא נפטרה ביום שבת אחד.
אבל הזכרונות המעטים שהיו לי ממנה נשארו גם היום כשאני כמעט בת
18. לפני שנתיים הלכתי עם חברתי למרכז השכונתי ופגשנו שם את
סבא וסבתא שלה. סבתה, כאילו ידעה, פשוט ניגשה אליי ונתנה לי
חיבוק מקומט. התחלתי לבכות.