[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יאיר שפי
/
לא היו נפגעים

זה התחיל כמו בכל יום רגיל, אלא שבמקום ללכת למוסך שלו אורי
יצא לשרות מילואים, לתעסוקה קצרה, עם המחלקה שלו. חיה, אשתו,
טרחה וקמה באותו בוקר מוקדם מהרגיל, לשתות אתו את הקפה של
הבוקר ולהפרד ממנו. חיה התחילה להפגיז אותו בשאלות: "מתי אתה
צריך להיות במחנה? איך יהיה אפשר לתפוס אותך בשעת הצורך? תכנס
בדרך למוסך"?
אורי הכניס את הספל לכיור וכשהשתרר שקט הוא פנה אליה, אחז
בזרועותיה ובעדינות הדף אותה לכיוון הדלת והתחיל לענות לה, כמו
בהרצאה: "יש לי מספיק זמן,  כולם מתייצבים באשקלון ואני נוסע
ישר למחנה. במוסך מסתדרים בלעדיי, ויש לי הרגשה שאני  מיותר
ויכול לפרוש. איני רוצה שיתפסו אותי. אם תהיה לי אפשרות
להתקשר, אני אתקשר. אין דבר שלא יכול להמתין עד שנתראה ביום
שישי."
אורי שחרר אותה מאחיזתו, לקח את ציוד המילואים שלו, פתח את
הדלת וחזר אליה, נשק לה על לחיה, אמר "להתראות" ויצא. חיה תפסה
את הדלת פתוחה וקראה אחריו: "להתראות, שמור על עצמך, ואל תהיה
לי גיבור."

בדרך למחנה אורי נהג בשלווה. הוא אסף טרמפיסטים ואפילו לא
התרגז שהיה כמו מונית שרות. הוא הגיע למחנה הרבה לפני שעת
ההתיצבות והספיק להתעדכן לגבי התעסוקה. הוא לא צפה הפתעות.
ממגרש החניה שליד המחנה התחילו לזרום המילואימניקים והגיעה גם
המשאית שהביאה את אלה שהגיעו לנקודת המפגש. החברה שירדו
מהמשאית, אחרי נסיעה של יותר משעה, המשיכו לשוחח בהתלהבות,
כאילו שעליהם להפרד בעוד דקות ספורות, עד שייפגשו במקרה, או
בפעם הבאה במילואים. אורי נאלץ להתערב וריכז את כל החבורה. הוא
ברך אותם לשלום ואמר להם, שיש להם עוד שבועיים להחליף חוויות,
ונתן להם הוראות להמשך היום: "ארוחת צהריים באחת, בחדר האוכל
הכללי; שיחת פתיחה בשלוש, בסככה שלנו; עד אז כולכם תלבשו בגדי
עבודה ותחתמו על ציוד אישי  וארגזי כלים. ולפני שאלות הקיטבג,
לא צריך לחתום על נשק ולא על מיטה."  אנחת הרווחה שנשמעה עשתה
לו את השעה.
שיחת הפתיחה עם המג"ד עברה בשלום. אורי השכיל ללמד את החברה,
שבשיחות כאלה לא נפתרות בעיות ולכן כדאי לשתוק. ההתארגנות
בעבודה הייתה לעילא ולעילא. אורי כבר ראה בעיני רוחו איך הם
מסיימים את המטלות מוקדם מהצפוי, ואיך יוכל לשכנע את מפקדיו
לשחרר את החבורה לפני התאריך שבצו.

היום הראשון עבר בשלום. החברה היו בסדר גמור, במיוחד כשרובם
עסקו בעבודות  שאינן בהתאם למקצועם הצבאי. שלא כמקובל אצלם,
התעסוקה הפעם הייתה במחנה  מסודר, ולא בשדה. היו הרבה בנות
בשטח ואורי התפלא, שגם מחוץ לשעות העבודה החברה היו בסדר, ולא
ניסו להפעיל את קסמם על החיילות הצעירות.
העבודה נכנסה לשגרה ואורי התפנה למנהלות של תפקידו. הוא הסתובב
הרבה במשרדי החטיבה ולא יכול היה להתעלם מרס"ר המחנה, שהיה
נדמה לו שהם כבר נפגשו. כשהם חלפו זה על פני זה  הרס"ר הצדיע
לו והביך אותו, כי הוא לא היה מתורגל בהצדעות. אורי החזיר לו
הצדעה מרושלת. הם החליפו ביניהם חיוך גנוב של תמיהה,  אך לא
מעבר לזה.
לרוב הרס"ר היה לבד. החיילים השתדלו להתחמק ממנו, ועברו
לשבילים צדדיים.  הוא הכיר את רוב החיילים בשמם, ורק לעיתים
נדירות הוא הרעים בקולו: "חייל, גש אליי"! כשהיה לו מצב רוח
ממש טוב הוא רק שיפר את ההופעה של החייל, בלי לרשום אותו
בפנקסו. מי ששמו הופיע בפנקס, הופיע שמו ברשימת התפקידים
שבפקודות השגרה של המחנה. בצהריים הרס"ר ניצב ברחבת  הכניסה
לחדר האוכל, שצפתה על רחבת הדגל, מחפש  קורבנות. בהתחלה נהנו
מהשיטה החיילים היורמים, כי היו קורבנות רבים שמילאו את
התפקידים שמנודבים אליהם, מתורנות מטבח ועד שמירה. אחר כך היו
פחות קורבנות, ואז נהנו המפקדים מהשיפור בהופעת החיילים.
 
בארוחת הצהריים, בחדר אוכל קצינים, אורי ישב בחברת קצינים
מהחטיבה. הם שתו בנחת קפה של אחרי הסעודה כשהרס"ר נכנס לחדר
האוכל. אורי שאל את שכנו: "מי זה הרס"ר הזה"?  
אחד מהקצינים אמר: "גילאון, הוא בא אלינו מגדוד 9."
אצל אורי נפל האסימון והוא אמר, כמעט בצעקה: "זה ג'ילון מגדוד
9!? מה הפייטר הזה מצוחצח כל כך"? הקצין שהתחיל לספר על הרס"ר
המשיך: "כן, זה הוא. כשקיבל את הצל"ש הוא שינה את שמו. הוא ירד
מהטנקים והתחיל לרדת על החיילים. 'כולו כאלב ביג'י יומה'. הוא
בגלות, בסטלג שלנו."  אורי עשה תנועה של תמיהה, והקצין המשיך
וסיפר לו: "גילאון  קשר עצירים במכלאה בשרשראות בצווארם. הם
הלכו על ארבע ונבחו. המג"ד ראה אותם, והתעניין  אצלם, למה. הם
אמרו לו, שאם מתייחסים אליהם ככלבים,  הם גם נובחים. תוך שבוע
גילאון הגיע אלינו, במקום להשפט."
אורי התעניין: "איך הוא"?
התשובה הייתה כמעט במקהלה: "יש לכם מזל שאתם רחוקים מהחטיבה."

אורי הביט בשעונו, שעת הפסקת הצהריים כמעט הסתיימה. הוא הפטיר:
"חבל עליו. הדור שלי גדל על הסיפורים עליו." הוא נפרד מהקצינים
וחזר לגדוד שלו.

היה זה ערב אביבי נעים במחנה. אורי וחייליו וחיילי המפקדה
הסדירים של הגדוד שכבו על הדשא שלפני  משרדי הגדוד, לאחר ארוחת
הערב ולפני התחלת הפעילות הליילית. הדגל כבר הורד וקופל, והיה
חשוך למדי. תאורת השבילים טרם הופעלה, והאורות היחידים בקעו
ממשרדי הגדוד.
ליד אורי ישב רב"ט זמיר, נהג בוס ותיק. על ראשו הייתה מונחת
כומתה מסמורטטת, כשמשני צידיה, כאוזנים, קשרים של סרטים, שצידם
האחר קשור מתחת לסנטרו. הוא סיפר לאורי למה המראה המצחיק הזה:
"בשבוע שעבר אבד לי הסמל שעל הכומתה. התביישתי ללכת  עם כומתה
בלי סמל, כמו טירון, והלכתי עם הכומתה בכיס. הרס"ר תפס אותי,
כמובן, ונתן לי 'עונש חינוכי' במקום משפט , ללכת במשך שבוע עם
הכומתה קשורה לראש."
זמיר היה "טיפוס", סמל לחייל דפוק, כל דבר השתבש אצלו.
אורי אמר לו: "יצאת בזול" ועודד אותו להמשיך לספר על הניסים
והנפלאות שקורים לו: "איך   נגמר הסיפור עם  האסקורט  של
המח"ט?  איך הצלחת לפול מהרמפה"?
זמיר שמח להזדמנות לספר ואמר: "למה אני בגדוד ולא בקלבוש?!
שיחקתי אותה! אחרי שלושה ימים במעצר שכנעתי אותם, שירדתי
מהרמפה בסדנה, מהצד של האין  מדרון, ברגע של חולשה."
- "אתה פסיכי? אתה רוצה להרוג את עצמך"?
- "רק  להשתחרר,  אבל  הדרך  היחידה היא  סעיף נפשי".  זמיר
שתק  קלות  ואמר: "לפני שבועיים קיבלת דרישת שלום ממני"?
- "באמת התפלאתי מה פתאום חיים הביא ד"ש מזמיר. אל תפגע, באותו
רגע הייתי עסוק; אמרתי לחיים תודה ולא התעניינתי מי הזמיר הזה
ולמה הד"ש. מה קרה"?
- "לא קיבלתי  מסדר חולים, נכנסתי למשרד מפקד המחנה ואכלתי
להב של סכין יפני. במיון  בבית החולים  בבאר שבע פגשתי
מילואימניק אחד. אחרי מספר דקות התידדנו, וגיליתי  שהוא עובד
במוסך שלך".
אורי כבר לא היה בהאזנה. הוא ראה דמות צועדת בנמרצות לכיוונם.
על החזה שלו היה תלוי רובה ב"הצלב", אך מראה כזה לא היה חריג
בגדוד. תוך שניות ספורות הוא זיהה את רס"ר המחנה, רס"ב גילאון.
גילאון  עצר לידם, נעמד בדום מתוח ושאל בשאגה: "לא מזהים אותי,
אה? שכחתם שצריך להצדיע לרס"ר"?
אורי לחש לזמיר: "זו התנהגות רגילה שלו?  הוא שייך לחטיבה,  מה
הוא מחפש פה"?!  החברה התעלמו מגילאון והמשיכו לעסוק בשיחותיהם
הקטנות. הרס"ר  לא הרפה והמשיך לדרוש הצדעה. החבר'ה התעלמו
ממנו.
לפתע זמיר זעק מכאב: "איי, תפסיק, מה יש לך"?
הרס"ר הפייטר בעט בו וצעק: "קומו, פדלאות! להכנס לשלשות, למסדר
הצדעות."
אורי  שוב לחש לזמיר: "הוא בטח מטושטש, אם משני מטרים הוא לא
מבחין בדרגות שלי. לצעוק עליו שיפנה אלי ב'המפקד'"?
גילאון היה בקריז וצעק: "אני אלמד אתכם מה זה כבוד לרס"ר."
בשניות הראשונות, ואולי במשך דקה שלמה, גילאון לא הגיב. לפתע
הוא הוריד את הרובה מחזהו, דרך אותו והתחיל לירות ב''בודדת''
לכיוון האנשים.
בשלב זה אורי כבר לא היה אדיש. הוא התחיל להתרומם ופנה
לחיילים: "חברה, קומו! אף אחד לא רוצה למות בגלל הצדעה  מטופשת
לרס"ר."  מאחורי רוב המילואימניקים כבר היו מספר מלחמות שמהן
יצאו בשלום.
אורי הזדקף ופנה לגילאון: "מה הסיפור שלך?" התשובה היתה בירי
כדור ליד רגלו. אורי נעמד מולו ובשלווה מוחלטת אמר לו: "אתה
כבר מגזים. אני עוצר אותך." פניו של אורי היו מול פני גילאון.
לא היה לו ספק,  גילאון היה שתוי. אורי הושיט את ידיו לנשק.
גילאון מסר אותו בלי התנגדות. "קשור את ידיו," הורה אורי
לזמיר, "שלא יפתיע אותנו בהתקף נוסף." השקט מסביב היה מוחלט.
אורי פרק את הנשק וזמיר  קשר את ידי גילאון מאחורי גבו.  באותו
רגע הרס"ר לא היה גיל ולא און, אלא סתם דמות עלובה ושחוחה.
החיילים קמו והתקבצו סביבם, בהתחלה בדממה, אך מייד כשחלף ההלם
התחיל
רחש של הבעת דעות, שהלך וגבר. תוך דקה התחיל טור של חיילים
לנוע לכיוון החטיבה, כשאורי וזמיר בראש וביניהם הרס"ר. פתאום
אורי חייך ומייד פרץ בצחוק כבוש.
גילאון שאל: "מה  מצחיק"? ואורי אמר לו: "אל תיקח את זה אישית,
אך המראה מזכיר לי את  'פטר והזאב', ב..."  אורי תפס את עצמו
שהוא מגזים, ועלולים לא להבין אותו והשתתק. גילאון אמר: "מצחיק
מאוד! טוב שיש מישהו שצוחק." ולאחר שתיקה ארוכה אמר: "מה קרה?
... אני  עוד אראה להם, ובמיוחד לצביקה. נבלה הסמח"ט הזה!
האכיל אותי חזק, ועוד בייש אותי."
באותו רגע נדלקו האורות בעמודי התאורה שלאורך הדרך. המרחק
לחטיבה לא היה גדול, ותוך מספר דקות הם הגיעו  למקום מואר
ושוקק חיים. מפקד המחנה  לקח את גילאון למעצר, והקשל"ח פנה
לאורי: "בוא לשקם, לפני שמצ"ח יגיעו ולא יהיה זמן לחגוג. קצין
חימוש גיבור היום! שיחקת אותה בגדול."
ברחבה החיילים החליפו חוויות:
- "איזה פחד! גילאון ירה כמו משוגע".
- "אתה משוגע!  בסך הכל ירה שישה  כדורים, בבודדת, והסגיר את
עצמו בקלות".
- "איך הגיע לגדוד"?
- "מה עשיתם לגילאון"?
- "בסך הכול סיפרו  לו מה צביקה כתב עליו בחוות הדעת התקופתית.
לא הייתי מאמין שגילאון יגיב כל כך קשה. מילא אם היה משחיל את
צביקה, שמגיע לו".

בשקם אורי התעניין  מה הסיפור עם סא"ל צביקה. הסיפורים התחילו
להתגלגל, והוא קיבל את התמונה כולה: בערב ישבו החברה במפקדת
החטיבה. המח"ט וסגנו היו בפיקוד, ובמבואה ללשכותיהם, בהעדרם,
התכנסו הנגדים שבקבע. היה שם מיצבור גדול של בנות 'שוות'. מצב
הרוח היה מרומם, סיפורים עפו, ובהמשך הגיעו גם פחיות משקה קל
וגם בירות. הסיפורים הפכו לרכילות ולמידע אישי. גילאון, שתמיד
היה בתפקיד, הגיע לשם, בסיורו במחנה, וניסה להרחיק את החבורה
הקולנית. אחד הנגדים, שהיה אורח קבוע בלשכות מפקדת החטיבה, ולא
היסס להציץ בכל תיק שהיה בטווח ידו, סיפר לגילאון מה חוות הדעת
האמיתית עליו. גילאון לא האמין למשמע אוזניו, והלה התנדב
להראות לו את חוות הדעת התקופתית שמולאה עליו. נכתב שם, במילים
יפות, שלמעשה הוא אפס, עתידו מאחוריו, וממשיכים להחזיק אותו
בקבע, עד גיל פרישה, רק בגלל עברו.
לאחר שהחבר'ה גמרו לעסוק בגילאון הם עברו לדון בנושאים אחרים.
הם לא שמו לב שגילאון הסתלק. הם גם לא הבחינו שהוא היה נסער
ומדוכא.

אורי לגם מפחית המשקה ואמר: "למעשה לא היה סיכון גדול, כי אם
גילאון היה רוצה לגרום נזק, גם כשיכור הוא היה מסוגל לפגוע
בכולם. הוא הוכיח כושר מעולה בזה שהצליח לא לפגוע בנו." לאחר
הרהור קצר הוא אמר: "הוא באמת התרגז."
אחד הקצינים שישב בחבורה אמר: "בטח, תאוריה יפה. בכל מקרה, זה
היה בלי פרופורציה. כולם מכירים את הסיפור של גילאון, לא סתם
קוראים למחנה שלנו סטלג. אתה רוצה רשימה של אנשים טובים
שהועברו לשרת כאן במקום שישפטו אותם?  צביקה היה רשלן, שאיפשר
לשקר קטן לפרוץ. תוסיף לזה נשמות טובות, ששמחות לנפח כל אירוע
כזה. אצלך, במוסך, לא בגדוד, אין מקרים כאלה"?
- "אצלי?  חס  וחלילה"!
- "אז אצל חברים שלך, באזרחות".
- "אוהו, איזה סיפורים שומעים בלילות שבת. אילו הייתם יודעים
מה שמעתי על ראש אכ"א אחד, אלוף במיל., שנהיה מנהל כוח אדם?!
אלה מהצבא מנהלים? הרבה מהם זה סתם פלברה. יש להם אחוות לוחמים
רק עם אלה שהיו  אתם באותה פלוגה, אחים לדם, יעני.  מי שלא
איתם הוא נגדם!  פעם הייתי מת לפוצץ  כמה מהבלונים הנפוחים
האלה. פעם עשינו סימולציה, והשתעשענו בשאלה, אם נהיה קודקודים
גדולים, האם נתנהג כמוהם"? אורי חש שהוא נסחף, ואמר: "יאללה,
תעזבו את זה, אתם בקבע, עוד יאשימו אותי בהסתה למרד."
הקשל"ח לא התכוון להרפות: "שמעתי על אחד שהיה מח"ט, שעל ראש
הכיסא שלו בבנק היה תלוי דובון עם דרגות אלוף משנה והוא חיכה
שיקפיצו אותו בכל רגע.  הנה הקמב"ץ. יש חדש? יודעים מה קרה
לו"?
הקמב"ץ עדכן אותם: "כן, הוא סיפר שהוא זוכר שיצא מהלשכה, הלך
לחדר, דפק כמה בירות, וחשב איך לדפוק את צביקה."
- "ולמה הגיע לגדוד"?
- "הוא לא זוכר. כנראה סתם איבד את הדרך".  הקמב"ץ פנה לאורי:
"איך אתה הרגשת שם"?
- "עוד לא ניתחתי את התנהגותי. אני רק זוכר שחשבתי שהוא מגזים,
ואי אפשר להשאר אדיש. כשהתרוממתי ונעמדתי מולו, היה ברור לי
שהוא שתוי".
הסמל-תורן נכנס למועדון: "משטרה צבאית באו לקחת את גילאון. מי
זה אורי"? כיוונו אותו לאורי. השוטר פנה אל אורי ואמר: "חוקר
ממצ"ח רוצה לדבר אתך, במשרד מפקד המחנה. בוא אתי בבקשה."
אורי נכנס למשרד. החוקר קם לקראתו ושאל: "אורי סלע"?
-  "נכון".
- "אני שמעון, ממצ"ח. יום מעניין היה לך?! הצלחת להירגע"?
- "מזל שהיום הסתיים רק עם ההגדרה "מעניין". בן אדם יוצא לשרות
מילואים פשוט, והחיים מזמנים לו הפתעות".
- "תספר לי כל מה שאתה יודע, גם אם זה רק משמועה. לפרוטוקול,
תתחיל מההתחלה".
אורי התחיל לספר: "הייתה התייצבות טובה, החברה מצויינים
ועובדים כשדים ..."  
- "צנזר".
- "מה צנזר?  זה היה גיוס מהסרטים. היו כל הסיכויים לשרות
מוצלח..."
- "המפקד"!  
- "נו, טוף". לרווחתו של החוקר גילאון התחיל לספר מה קרה מהרגע
שזיהה את גילאון. תוך 10 דקות היה פרוטוקול מושלם והחוקר אמר
לאורי: "אני מותש. בשלב זה סיימנו. הכל ברור ואתה חופשי."
אורי נראה חולם, ולאחר רגע קט התנער ואמר בכעס: "מה סיימנו? מה
ברור? ומה עם  צביקה הסמח"ט? הוא לא צריך לשלם"?
- "על איזה סעיף? היו לו כוונות טובות".
- "על גילוי פחדנות נוכח פני חבר. הדרך לגיהנום רצופה כוונות
טובות! בעצם, אני לא מתפלא. גם באזרחות משחקים בגורלם של
אנשים, מתוך תמימות או מתוך רשעות".
החוקר אסף את הניירות שלו ואורי קם ללכת. כשהיה בפתח הדלת
אמר: "מזל שבחוץ אין נשק זמין בידיי עובד שדפקו אותו."
כולם היו  ברחבה, לראות  איך השוטרים לוקחים את גילאון למעצר.
צביקה עמד ליד אורי ואמר: " מזל שלא היו נפגעים."
אורי צעק עליו בכעס: "לא היו נפגעים??   נפגעים רק מיריות?
ומה עם גילאון?  הוא  לא  נפגע"??? הוא היה נסער, יותר מאשר
כשעמד מול הנשק הטעון של גילאון.

הרחבה החלה להתרוקן ואורי ביקש מהקמב"ץ להשתמש בטלפון שלו,
לדבר עם אשתו.  במשרד הסמוך הסמח"ט עבד כרגיל.
אורי חייג, כחכח בגרונו ואמר: "חיה"?
... "היי, ערב טוב. מה נשמע"?
... "חיים".
... "כן, אצלנו הכול בסדר, סתם עבודות, כמו באזרחות".
... " לא, לא יוצאים לשדה, אין חשש".
... "גם אני אותך".
... "להתראות".
... "גם לך ולילדים".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עוייו, שופצר
ומוחזר ביום
חול.






סלוגניסט חוזר
בתשובה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/4/06 17:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יאיר שפי

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה