כשאני מבקש ממש יפה, ממש-ממש יפה, חברה שלי מסכימה לקרוא את
אחד מהסיפורים שלי, בדרך כלל אחרי תהליך נדנוד ממושך. היא
מציצה בשעון המעוצב שלה, ומחייכת. זה הסימן. אני רץ, מכין לה
כוס קפה, ומביא לה את הסיפור שלי. היא צונחת לתוך הכורסא
הקרועה בפינת הסלון, ומרימה את התריס.
ואז, זה כמו לראות שבלול מוציא את הראש אחרי הגשם. בגן,
בהפסקה, היינו יוצאים החוצה ומחפשים שבלולים. אחרי שמוצאים,
צריך לעמוד בשקט-בשקט, ורק אז השבלול מוציא לאט את הראש. אם
מנסים להרים אותו או לעודד אותו או ללחוש אותו, הוא רק מתחבא
בתוך הקונכייה שלו, ואז צריך להמשיך לחכות, אפילו עוד יותר
זמן.
וככה גם תומר.
כן, קוראים לה תומר.
ואם אני מתעלם לרגע מכל הספקולציות שלכם בנוגע למיניות שלי
ושלה, אני רק יכול לומר שתומר היא הבחורה הכי... הכי בעולם.
וכשתומר קוראת, אני רק יכול לשבת בשקט ולחשוב על דברים אחרים.
וכשהיא מסיימת לקרוא, היא מקפלת את הדף, ונותנת לי נשיקה. היא
לא אומרת כלום, על הסגנון, והסיפור, לא כי היא לא מבינה או כי
אין לה דעה - אלא כי זאת תומר. ואני אף-פעם לא יודע מה היא
חושבת, אם זה טוב או רע או סתם, אני רק יודע שהיא קראה את
הסיפור.

"תומר, עכשיו?"
"אפשר."
"קפה?"
"כן, תודה."
אני מביא את הקפה ואת הסיפור, ומתיישב על השיש במטבח, כשתומר
צונחת לכורסא. הדקות עוברות , ולבסוף תומר קמה ומחזירה לי את
הסיפור.
"תומר," אני שואל כשהיא חוזרת לראות טלויזיה, "מה את חושבת על
הסיפורים שלי?"
היא מסתכלת אליי בעיניים שקופות, כאילו היא חיכתה שהרגע הזה
יגיע. "עצובים," היא ממשיכה לזפזפ.
"עצובים?"
"כן," היא מסתובבת אליי. "הסיפורים שלך תמיד-תמיד עצובים."
"גם הסיפור הזה?"
"כן. הסיפור הזה במיוחד, אפילו. עצוב."
לפעמים אומרים לך משהו שלא ציפית לו. זה בא כמו עץ באמצע הרחוב
- אתה בכלל לא שם לב אליו, אבל הוא שם, ואחרי שנתקעת בו וכואב
לך, כל מה שנשאר לך זה לחשוב למה העץ הזה לא ביער עם כל שאר
החברים שלו, ואיך לעזאזל החיים שלך היו נראים אם לא היית נתקע
בו.

תומר שוקעת שוב מול הטלויזיה, מדהים אותי לפעמים כמה היא יכולה
להיות מרוכזת בקליפ ראפ באמטיוי. ואני עומד עם הסיפור ביד,
מסתכל על האותיות המסודרות.
וזה דוקא היה סיפור יפה.
'שפוטיו', ככה קראתי לו, ומסופר בו על איזה בחור שמכיר בחורה.
אני יודע, נושא שכבר דשו בו הרבה, אבל הסיפור שלי כתוב בסגנון
שיקספירי-מודרני, בערך. הסגנון קצת חבוט, אבל בדיוק באותו רגע
תומר ראתה בטלויזיה 'רומיאו ויוליה', ואני חשבתי לעצמי שתומר
היא האחות היפה של קלייר דיינס. זה אולי מתחיל בנאלי, אולי,
אבל זה לא ממשיך ככה, כי הוא שפוט, אבל עם רגשות. והוא נגרר
אחריה לכל מקום ועושה את כל הדברים הטפשיים שרק אפשר, אבל היא
לא אוהבת אותו.
והוא יודע, שאהבה זה כמו מישמיש, או שיש או שאין, ואי-אפשר
להתעסק עם חצי מישמיש כי זה מלכלך ומסובך, אבל לפעמים ממשיכים
לנסות כי  מישמיש זה בכל זאת טעים וכיפי.

"את לא אוהבת את הקטע של המישמיש?"
"זה נחמד, מישמישים זה נחמד. למרות שאני הייתי משתמשת בענבים,
זה הרבה יותר מדויק."
צודקת. אמרתי לכם שהיא מבינה עניין. אני עובר עוד פעם על
הסיפור ומנסה להיזכר למה חשבתי דוקא על מישמישים, נראה לי כי
בדיוק אז תומר ביקשה מישמישים.
אני ממשיך לקרוא בלב. לפעמים הוא קרצייה, שפוטיו, ולפעמים הוא
לא כל כך מתאים למצברוח שלה, אבל אחרי שבמהלך סערה הוא מציל
אותה (תוך סיכון עצמי ניכר) מעץ מישמישים, היא מתאהבת בו. וזאת
גם האירוניה.

"אבל תומר, לסיפור יש סוף טוב!"
"זה לא נחשב," תומר מכבה את הטלויזיה ומסתכלת עליי. "היא לא
באמת אוהבת אותו, כמו שהיא לא אהבה פעם. עצי מישמיש לא מביאים
אהבה, סימבוליים ככל שיהיו."
"אה."
"היא סתם מנצלת אותו, הוא השפוט שלה, וזה נוח לה. אהבה זה כמו
מישמישים, אמרת? ובאמת מישמישים לא עולים הרבה."
אני מסתכל עליה, היא לא מזיזה את המבט. אני רק מנסה לפענח את
המילים שלה. לפעמים זה קשה, להבין למה באמת היא  מתכוונת. שוב
אני מסתכל על הדף, מחפש את התשובות.

"אבל אני אוהבת אותך, באמת," היא קמה ונותנת לי נשיקה, וחוזרת
לראות טלויזיה.