לפני הרבה שנים,
בזמן שחפרתי בגנתי,
מצאתי בקבוק דמעות עתיק.
בקבוק זעיר מזהב
עם סוגר מזהב.

תליתי אותו בשרשרת
על צוארי
בין שדי,
ואספתי את דמעותי,
מלח, עצב
ואנחות.

אתמול יצאתי אל גנתי
ושפכתי את הדמעות על האדמה היבשה והחומה.
שלולית קטנה נוצרה,
ונעלמה.

יש אולי אלה שחושבים
שהבקבוק שלי כעת ריק,
אך הוא בעצם מלא זכרונות,
לענוד על בשרי
חם מדמי.

זכרונות לשמר,
טמירים ואהובים,
להוציא בקמצנות
כמו בשם נדיר
שרק אני מריחה.

וכל דמעות העתיד,
אם יבואו,
אשפוך על עפר
שנשאר בגנתי
ואולי יצמח משהו.