היא ישבה בבית רחוק מהמציאות, על ספה שלא שייכת לה, מנסה
להעביר את הזמן בתוכניות חסרות תוכן ובמחשבות על מה היה קורה
אם...
ואז הגיעה השיחה, השיחה שבלי לדעת היא חיכתה לה כל היום, רק
רצתה לדבר. היא הייתה צריכה מישהו שרחוק כמעט כמוה מהמציאות,
מישהו שרק תוכל לדבר אתו בלי לחשוב יותר מדי. מישהו שבלי יותר
מדי להתכוון מעלה חיוך על הפרצוף. והחיוך הזה... במיוחד ביום
שהכול נראה שחור, שכל מה שהיא הכירה מתמוטט לה מול העיניים,
השלמות התפוררה, השלמות שהיא כל כך רצתה הכאיבה עכשיו לאחרת.
והיא רק הסתכלה מהצד, ניסתה בכנות להשתתף, להיות שם, אבל היא
רחוקה מדי, בודדה מדי, עצובה מדי בשביל להיות שם בשביל מישהי
אחרת, מישהי שזכתה בשלמות. אבל אז הגיעה השיחה שהחזירה לה את
ההרגשה שגם היא שווה משהו, שגם לה מגיע. השיחה הייתה מוזרה,
רמזים שהיא לא בדיוק יודעת איך להתייחס אליהם, ציניות וחיבה -
שני דברים שלא הולכים יחד, מתנגשים ברגע של חוסר ודאות.
עכשיו היא שוב לבד, חושבת ומנסה להבין מה יקרה כשתקום מהספה
הזאת שלא שלה, האם תחזור למציאות? והשלמות - האם תחכה לה?