יש את ההוא שאהבתי, כשעוד הייתי קטנה ומפגרת.
בעצם לא הייתי - לא קטנה ולא מפגרת, אבל ההוא שאהבתי תמיד נתן
לי להרגיש ככה.
ההוא שאהבתי היה מדהים, זה לא שהוא היה יותר יפה, יותר חזק,
יותר מצחיק ולא אפילו לא יותר חכם. הוא פשוט היה קסום.
כן, קסום, ההוא שאהבתי היה קסום.
זה לא שהוא עשה קסמים. למרות שההוא שאהבתי גם את זה ידע לעשות
ואלה לא היו קסמים עם קלפים, או קוביות, או עיתונים... זה
קסמים עם בני אדם. כי ההוא שאהבתי יכול לגרום לך להרגיש הרגשה
שלא הרגשת מקודם, הוא גם גרם לך לחשוב דברים שלא היו באמת, שלא
היו קיימים.
ההוא שאהבתי היה קסום כי ככה היה האופי שלו, הוא היה מין אחד
כזה שכולם רוצים להיות סביבו ואת האופי שלו, הקסום, אי אפשר
למצות, תמיד רוצים לגלות ממנו עוד ועוד...
אבל ההוא שאהבתי, פגע בי, שקר לי, הרס אותי, בשנייה. ההוא
שאהבתי הרס אותי באותה קלות שבה הורסים מגדל קלפים בנשיפה.
ועכשיו, עכשיו אני שונאת את ההוא שאהבתי, שונאת אותו.
ובעצם על מי אני עובדת, כי את ההוא שאהבתי אני תמיד אוהב, בדרך
כזאת או אחרת.