[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תום ברעם
/
36 שעות יותר מדי

ששש... סימנתי לקובי, והצבעתי על ברגר שדיבר בשקט.
'נראה לי שזה משהו טוב,' אמרתי.
'כן,' צחק קובי. הוא נראה מרוצה.
אחרי דקה הוריד ברגר את המעד מהאוזן וחייך. 'יאללה, מתקפלים.'
אמר.
חייכתי. 'הגיע הזמן באמת,' אמרתי. 'אנחנו פה כבר 36 שעות יותר
מדי'.

'בוא אחי קום,' הרגשתי יד נוגעת בי, 'בוא קום.' לקח לי כמעט
דקה להבין איפה אני.
'אתה לא יודע מה חלמתי קובי,' אמרתי.
'נו מה?' שאל קובי, בשביל שאני אסיים את מה שיש לי להגיד ואז
הוא יוכל ללכת לישון.
'חלמתי שקיפלו אותנו אחרי 36 שעות.'
קובי הנהן ושם עליי את העדי בזמן שאני מדבר ולקח ממני את
השמיכה והמשיך להנהן.
עד שסיימתי, אמר לילה טוב ונשכב. 'רגע,' אמרתי. 'מה.' שאל מתוך
השמיכה.
'מי ער איתי,' שאלתי.
'אור.' אמר קובי.
עברתי לאזור התצפות והתיישבתי ליד אור.
'מה הולך?'
'אני מת, אין לי כוח לשטויות האלה. איזה מחבל יבוא לפה בקור
הזה וגם ככה לא רואים כלום בערפל הזה. אני לא מבין למה לא
מקפלים אותנו.'
'חלמתי שמקפלים אותנו,' אמרתי.
'כן, אה,' הנהן. 'הזונות האלה שיושבים במשרד שלהם לא ממש מפריע
להם הקור וזה שלא רואים כלום . תאמין לי אם המג"ד היה פה איתנו
מזמן הוא היה מקפל אותנו.
'כן השמוק הזה סתם אפס,' הסכמתי. 'עזוב שטויות עוד 20 שעות
אנחנו עפים מפה.'
'עוד 19 וחצי,' תיקן אותי אור, 'אבל מי סופר.'

לקחתי את העדי וחזרתי לעולם הירוק המבחיל, רק שעכשיו לא ראיתי
מטר קדימה.
'באמת לא רואים כלום,' אמרתי.
'אמרתי לך.'
'אולי נעיר את החבר'ה.'
'עזוב.' אמר. 'אנשים גם ככה גמורים מעייפות.
'כן. צודק.' אמרתי.
'חוץ מזה, אף אחד לא יבוא. אני אומר לך.'
'למה אתה חושב,' שאלתי.
'שמעתי את ברגר מדבר עם המג"ד, ההתראה שיש זה סתם בולשיט, יש
התראה כזאת כל יום.'
'ששש...' סימנתי לו. שמעתי משהו, כמו רעש של  ענפים נשברים.
הפסיק.
'זה נשמע קרוב,' אמרתי.
אור הנהן בראשו לחיוב.
רחש כמו של שני תפוחים שנפלו נשמע.  
'מה זה היה,' שאלתי, קצת בבהלה.
אור לא ענה. רק בהה בעיניים בפה פעור...
באתי לקחת את העדי...

לא שמעתי את הפיצוץ, רק הרגשתי אותו, מצאתי את עצמי על הרצפה.
הסתכלתי מסביב מנסה לקלוט מה קרה. הבנתי שחטפנו רימונים.
ראיתי את קובי שוכב על הפנים לא ידעתי אם הוא מת. את השאר
החברה לא זיהיתי בגלל האבק. ידעתי שהם קרובים ועוד רגע הם
יתחילו לירות עלינו. 'איפה הם?!' צעקתי אבל לא שמעתי את הקול
שלי, קלטתי שאני לא שומע כלום, חיפשתי מישהו אבל אף אחד לא
הגיב. הבנתי שאין עם מי לדבר. אני חייב להבין איפה המחבלים.
פתאום קלטתי שהנשק שלי לא עליי. ראיתי אותו שני מטר ממני. רצתי
אליו, התכופפתי, אבל לא לקחתי אותו. אני בהלם, חשבתי. קח את
הנשק, צעקתי לעצמי, אבל כלום לא קרה. מה קורה פה??? תפוס כבר
את הנשק, אמרתי לעצמי, אבל כאילו היד לא רצתה לזוז. פתאום
קלטתי שאין לי יד.

התיישבתי על הרצפה וחיכיתי. אני לא יודע כמה זמן עבר, שמעתי
דיבורים. כבר לא הצלחתי להבין אם זה עברית או ערבית. היו
דמויות שגם אותן לא זיהיתי ואז שמעתי צליל מוכר של דריכת
נשק...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יורחבו רשימות
הסטטיסיטיקה
לעשרים לאלתר.

דון סי ועשר
הבננות


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/2/06 14:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תום ברעם

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה