השמש הלמה על גגות הקיבוץ שהיו מכוסים ביערה שהפיצה ריח מתוק
וכבד מידי. פרח קמה מהמיטה הסתורה ועטתה חלוק בית ישן, ועמק
ישן עדיין לידה, הוא קם וביקש סיגריה והיא ענתה בחיוך " לא
מגיע לך מאמי" היא קמה ופנתה למטבח.
במטבח היא הכינה לו ולה ארוחת בוקר, הארוחה היחידה שהיא ידעה
לעשות, מאז שהיא קיבלה את החדר בקיבוץ, כי אימא שלה לא מבשלת
לה ואין לה כוח ללכת לחדר אוכל שבין כה וכה אין מה לאכול שם
בבוקר חוץ מביצה קשה.
ואז נשמעה דפיקה בדלת. פרח לא הופתעה, זו הילדה הזאת היפה
ידידה, שכול בוקר סטתה דרך של מטרים ארוכים מהגן לדבר עם פרח
על הפיות שיש לה בעץ האלון המזוקן שבחצר, כמובן שפרח אמרה לה
שאין שום פיות ואין אלוהים ואין גורל רק חיים מסריחים שבסוף
מתים.
ידידה פשוט התעלמה נשקה לעץ האלון והלכה לדרכה. זה היה שיגרה
ולכן היא לא רצתה לדאוג שיעקרו את העץ המת שגדל שם. כמו בכול
בוקר היא לבשה טי שרט אפורה ומכנס ג'ינס קצר ויצאה לריצה שבה
היא ביקרה את אביה, וכמו בכול בוקר הוא ביקש ממנה לשמוע מה היא
שומעת בווקמן החבוט שלה שעבר ידיים מן אחותה אליה ותמיד הוא
אומר את אותו הדבר:
"מה זה הרעש הזה? הווקמן שלך מקולקל פרח, תני לי לתקן אותו!"
ואז פרח אומרת כמו מנטרה: " אבא, זו המוסיקה של היום. תתרגל"
ואז היא נשקה לאימה והחלה לרוץ שוב הבייתה לעמק שאף אחד לא
יודע שהוא בקיבוץ הזה בכלל.
פרח חזרה הבייתה והריח הכבד של עשן סיגריה והריח המצחין של חדר
לא מאוור נקש באפה, היא זכרה את עמק, והיא כאיבדה אהבה ומצאה
חדשה תוך חמש דקות בערך לא עמדה בזאת.
עמק עמד למולה עם עיניים בגוון שמיים ואמר לה "מאמי זה נגמר"
-----------------------------------------------------------------------------------------
עבור ידידה מיוחדת |