"אני עייפה", אמרתי והתמתחתי, מושכת את זרועותי כלפי מעלה,
מודעת היטב למה שהתנועה הזאת גרמה לרונן שישב על השטיח מרחק
נגיעה ממני. המבט שלו נדד על פני גופי המתוח ואני קיפלתי את
רגלי וחיבקתי את הברכיים.
בטח שאני עייפה. אמנם ישנתי בחלק נכבד מהטיסה לניו-יורק אבל
אני וטיסות לא מסתדרים כל כך טוב ביחד. לא פוחדת. סתם לא אוהבת
את התחושה.
"אולי מסאז' יעשה לך טוב?", זיק ריצד בעיניו וחיוכו גילה לי את
מחשבותיו.
"מסאז'?", סימן השאלה קיפל בתוכו את כל מה שחשבתי באותו רגע.

זאת לא הפעם הראשונה שההצעה הזאת עלתה ונדחתה. את רונן הכרתי
אצל יפעת. ישבנו ודיברנו וכשהוא הגיע הוא הצטרף באופן כל כך
טבעי לשיחת-בנות שאפילו אני שלא נחשפת כל כך בקלות, שיתפתי
אותו בכל מיני דברים אישיים. אחר כך היתה מסיבת יום ההולדת
שלה. משום מה עזבנו ביחד. כשנכנסנו למעלית, הוא ליטף את ישבני
בתנועה בטוחה ואני התפרצתי עליו: "מה אתה חושב שאתה עושה?"
הוא הביט בי עם חיוך בעיניים ואמר: "לא יכולתי להתאפק. יש לך
ישבן יפה".
"אתה לא עושה לי את זה", אמרתי.
"אבל את כן".
"אז תתאפק", לא ממש כעסתי עליו.
אחר כך התחילו שיחות הטלפון הארוכות. הוא התקשר כמה ימים אחרי
מקרה המעלית. דיברנו ודיברנו על כל מיני דברים, והזכרתי חדר
כושר ושרירים תפוסים והוא אמר מסאז'.
לרגע שתקתי אבל פתאום נפלט לי: "זה לא מה שאתה מתכוון". ואז
נכנסנו לשיחה פילוסופית, למה מתכוונים ואיך יודעים, ובעצם מה
אכפת לי שהוא יגע בי, והוא לא יעשה שום דבר שאני לא רוצה, ואני
בעקשנות סירבתי. אבל התמכרתי. לשיחות, לניתוחים, לתובנות. מידי
פעם הוא היה מזכיר את עניין המסאז' ואני המשכתי לסרב. נכון שזה
לא מנע ממני להתגרות בו. כמו הערב למשל, אבל פשוט לא יכולתי
להתאפק.
הרגשתי שהוא הופך לחלק חשוב בחיי. אחרי כל דייט היינו טוחנים
שעות, מה אמרתי ומה הבחור ענה ומה לעשות בפגישה הבאה, ואיך
לנפנף מישהו ואיך לפתות מישהו אחר. הוא היה החברה הכי טובה
שלי.
ערב אחד ישבנו בבית קפה. "לא עשית כלום כבר שבועיים", לא
הרגשתי איך הוא פורש לי רשת.
"כן, יבש".
"ולא חסר לך?, לא בא לך?"
"נו, ואם?"
"אז אני פה".
נפל לי האסימון. התרגזתי. "לא נמאס לך? תגיד לי, מה אתה רוצה
להיות? - ברירת מחדל?"
"כל עוד אני מקבל מה שאני רוצה, מה אכפת לי?"
לא ראיתי שום כעס, שום עלבון. לא יכולתי לכעוס עליו שהוא מנסה.


ואז הוא נסע לניו-יורק. הוא ניגן בגיטרה, בלהקה והם החליטו
לנסות את מזלם בוילג'. עברנו לאי-מייל. זה לא היה זמין כמו
טלפון אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להתקשר כל שעה לניו-יורק וגם
הוא לא.
יום אחד הוא הציע לי לבוא לבקר. עברו כמה חודשים מאז שהוא נסע
והתגעגעתי אליו. למרות שהוא אמר שאפשר למצוא פינה בדירה שהוא
חלק עם החבר'ה, החלטתי שעדיף בית מלון.
ועכשיו, הוא ישב על השטיח ואני על הכורסה והוא עדיין רצה לעשות
לי מסאז'.

"מסאז'?"
"כן, מסאז'. למה לא?"
"אני לא יכולה".
"למה?"
"נו באמת. כבר דיברנו על זה, זה יכול רק לקלקל את החברות שיש
בינינו".
"ממה את פוחדת?, אני מבטיח שזה יהיה רק מסאז'".
שתקתי והוא חייך אלי את חיוכו הממזרי.
"מסאז'?" מצד אחד זה נורא מפתה. בכלל לא היה מזיק לי עכשיו.
אבל אם הוא... עצרתי את המחשבה הזאת. מה כבר יכול להיות. הוא
הרי לא יעשה שום דבר שאני לא אסכים לו.
"טוב", אמרתי פתאום, "מה? איך?"
"תשכבי על המיטה ואני אעשה לך מסאז', פשוט, לא?"
"בסדר, אבל תסתובב", נגשתי למיטה, התפשטתי, נשארתי בתחתונים
ונשכבתי על הבטן. מסאז' אז מסאז'.
עצמתי את העיניים ושמעתי צליל של הדלקת גפרור. "מה אתה עושה?"

"מדליק נרות בשביל האוירה של השאנטי, תרגעי".
ניסיתי אבל, מאיפה לעזאזל יש פה נרות?
שכבתי על המיטה בפישוט אברים ועיניים עצומות.
הוא נעמד על ברכיו מעלי ושמעתי רחשים. פתיחת קופסה, חיכוך של
כפות ידיים זו בזו. ואז הוא התחיל לעסות לי את הגב. הייתי
מתוחה. מגע ידיו נעים אבל חששתי מההמשך.
"תרגעי", לחש לי באוזן, "יהיה לך טוב, מבטיח".
גם מההבטחה הזאת קצת חששתי אבל ניסיתי להרפות. לא הייתי בטוחה
שאני אצליח להתרגל לסיטואציה.
הוא העביר את כפות ידיו בעדינות על גבי ומרח עלי קרם גוף. היה
לי נעים והתחלתי להתרגל לתחושה. הוא עיסה אותי בעדינות, לא
נותן לשום נקודה לחמוק ממנו. אני שקעתי לתוך עולם של שקט. רק
הרחש של הנרות הבוערים נשמע בחדר. אחרי הגב הגיע תור הרגליים.
הוא היה יסודי. טיפל בכל רגל בנפרד, עיסה אפילו את האצבעות, כל
אחת מהן. הוא מדהים, חשבתי, איך יכולתי לא לבטוח בו.
אחר כך הוא דאג גם לידיים.
עוד מעט יגמר, חשבתי בעצב מסויים. "כל כך טוב", אמרתי בשקט
והוא לא ענה לי.
הרגשתי את כפות ידיו מרפרפות בגבי. נוגעות לא נוגעות במעין
ליטופים. זה לא ממש מסאז', חשבתי, אבל זה נעים. הוא נגע בחלק
התחתון של הגב, קרוב לגומי של התחתונים והתכווצתי לרגע אבל הוא
המשיך למטה בלי לעצור. הוא העביר אצבעות לאורך רגלי, וצמרמורות
של עונג חלפו בגופי. מבלי משים פישקתי מעט את רגלי והוא העניק
את אותו טיפול גם בפנים הירך, קרוב מאוד למפשעה אך בלי נגיעה
ממש. התחושה הזאת הטריפה אותי. כמעט ואמרתי, תיגע. הרגשתי שהוא
מנווט אותי. לא רציתי שהוא יפסיק, אבל הוא הבטיח שלא יהיה
כלום, ומה יהיה אם...
המחשבות התערבלו בראשי בזמן שהוא המשיך ללטף אותי, להעביר
אצבעות בצידי גופי, לאורך המותניים, במעלה הזרועות, בבית השחי.

"לא, שם אל תיגע", זה היה רגיש נורא ולא יכולתי לשאת את זה.
הוא שוב חזר לגב, לא מתעייף לרגע. רציתי לשאול אם לא נמאס לו,
או שאולי התעייף, אבל כל כך היה לי טוב אז שתקתי. גם הוא לא
דיבר. שמעתי את הנשימות של שנינו.
הוא שוב ליטף אותי ברגליים ואינסטינקטיבית פישקתי אותן שוב,
והרמתי טיפה את האגן. מה את עושה, נזפתי בעצמי, אבל לא הצלחתי
להתאפק. אצבעותיו גרמו לי לתחושות שלא חויתי אף פעם. תחושת
הגירוי התחילה להיות בלתי נסבלת ואני הרגשתי שיש בי צורך נוראי
להתפרק. אבל אמרנו רק מסאז', הזכרתי לעצמי, אנחנו רק חברים
טובים.
ואז הוא כיסה אותי, נשק לי על הלחי, ולחש לי באוזן: "אני מקווה
שנהנית מהמסאז', אני חייב ללכת".
"מה? אתה הולך?" בקושי הצלחתי ללחוש.
"אני אבוא בערב לקחת אותך למועדון, תהיי מוכנה בשמונה".
לא עניתי לו. הייתי נינוחה ורפויה. שכבתי מתחת לשמיכה וידעתי
שאילו רק ניסה, יכול היה לעשות בי כרצונו...
ועם המחשבה הזאת נרדמתי.

התעוררתי לקול צלצול הטלפון, מהקבלה. השעה היתה שבע והייתי
צריכה להתארגן. שכבתי במיטה והרגשתי איך רכבת מחשבות דוהרת לי
בראש. היה לי טוב. אני לא נמשכת אליו. אני אוהבת לדבר איתו.
אני לא מרגישה שבא לי להתנשק איתו. אני אוהבת לשמוע אותו. אני
לא רוצה לשכב איתו. אבל רציתי. היום רציתי. אולי כדאי לנסות.
הייתי מבולבלת לחלוטין. לא הייתי במצב של קבלת החלטות. והכי
גרוע, לא יכולתי להתייעץ עם האיש שתמיד היה בשבילי במצבים
האלה.
האיש שתכף יהיה כאן ואני עדיין לא מוכנה. התארגנתי מהר. למרות
הלחץ והמהירות, אהבתי את מה שראיתי במראה.
גם הוא אהב. ראיתי בעיניו.
אולי כדאי לנסות. לא הרגשתי התנגדות בסיסית למחשבה שעברה בראשי
והיתה לי תחושה שהוא קורא את מחשבותי. במעלית עמדתי קרוב אליו,
נותנת לעצמי להתחכך בו, ליד שלו להוביל אותי החוצה. במונית הוא
הזיז לי את השיער מהפנים ואני לא התרחקתי ממנו.
תזרמי, תשתחררי, את בניו-יורק. תני לדברים להכתיב לך את הקצב.

כשהגענו למועדון הוא הכיר לי את החבר'ה. את יוני ותומר כבר
פגשתי בעבר, וגם על גדי שמעתי. רק את נועם לא הכרתי. רונן משך
אותי משם. "שבי על הבאר ותשתי מה שבא לך".
ישבתי על הבאר, והזמנתי "ראסטי נייל", ויסקי עם דרמבואי, הכנה
טובה לערב שעמד להתחיל ולהמשך שהתחיל להתגבש אצלי בראש. המקום
התחיל להתמלא והחבר'ה עלו על הבמה הקטנה וניגנו ושרו. כל מיני
קאברים לשירים שאהבתי והכרתי. הסתכלתי על רונן, על האצבעות שלו
פורטות על הגיטרה והוא הסתכל עלי.
ואז נועם התחיל לשיר.

Every day is a year
Without you
When you were here
A year was a day
I live just  to sing
To you
I wait just to see you
Again

נועם הסתכל עלי ואני הסתכלתי לו בעיניים והרגשתי שהוא שר
בשבילי. רונן היה לידי פתאום. "אני לא מנגן עם נועם את השירים
האלה, אז באתי לשבת לידך". הוא התיישב על הבאר לידי, והתחיל
ללטף לי את הגב. זה היה נעים אבל התחלתי להרגיש לא בנוח.
הרגשתי שנתתי מעין הבטחה כשרונן לקח אותי מהמלון והתכוונתי
אליה באותו רגע, אפילו שלא היתה מילולית. ראיתי שנועם מסתכל
עלינו ואמרתי לרונן: "נועם מוצא חן בעיני".
"נו, אז?"
"אז תפסיק לגעת בי כי נראה לי שאני מוצאת חן בעיניו גם, ואני
לא רוצה שהוא יחשוב שיש בינינו משהו".
"יש בינינו הרבה", רונן הוריד את היד ולגם מהבירה שלו שהופיעה
על הדלפק בלי שביקש.
"המון, אנחנו חברים טובים, אבל יש משהו בנועם שמושך אותי.
כשהוא לחץ לי את היד, לא רציתי שיעזוב". הסתכלתי על רונן
כשדיברתי אבל המבט שלו היה בתוך הקצף של הבירה
"שמתי לב, את בהחלט מוצאת חן בעיניו. אבל הוא כאן בניו-יורק,
וזה קורה לו כמעט כל יומיים, כל שבוע, כל שנה. אבל לכי על זה,
ממתי אני מהווה איזשהו מעצור".
קצת הרגיזה אותי התשובה שלו, "לא אכפת לך?"
הנחתי את היד שלי על הכתף שלו מנסה לגרום לו לפנות אלי מעט אבל
הוא הרים את ידו מסמן משהו לבארמן ומנער תוך כדי כך את ידי
כשהוא מתרחק ממני מעט.
"אני ברירת מחדל, זוכרת? רק אם אין משהו יותר טוב".
"זה לא ש..." היססתי לרגע והוא התפרץ לדברי, "מה את רוצה שאני
אגיד לך? שאכפת לי? שאני לא רוצה שתלכי עם נועם? את חושבת שאני
לא יודע מה את מרגישה, מה את רוצה. כשאת רוצה משהו אז את רוצה
אותו עכשיו ועדיף אתמול. ואם זה קשה אז את רוצה את זה יותר."
הבירה השנייה שלו הגיעה והוא לגם ממנה. הופתעתי מהלהט של
דבריו. במידה מסויימת הצטערתי שאני לא יכולה להרגיש כלפיו את
מה שהרגשתי כלפי נועם אבל חשבתי שעדיף לשתוק.
הוא קם ואז הושיט את כף ידו לסנטרי והפנה את פני אליו: "אולי
זה ישמע לך רגשני אבל אני באמת רוצה שיהיה לך טוב ואם את רוצה
את נועם אז נועם. אותי את לא רוצה באמת. מה שהיה במלון זה רק
היה בשביל להוכיח לך שאת לא היחידה שיכולה להתגרות. גם אני
יכול. וזה שלא ניצלתי את ההזדמנות זה רק בגלל שהשבוע שלך
בניו-יורק עוד לא נגמר".
הוא לגם עוד לגימה מהבירה, וחזר לבמה. ראיתי אותו לוחש משהו
לנועם ונועם חייך אלי. חייכתי אליו בחזרה והזמנתי עוד "ראסטי
נייל".