יונים צחורות מפזזות
מעל אבנים רבועות.
מתבונן
ורואה מכונות,
ראשם הקטן, יודע אני,
מכיל גלגלי מתכת
ברגים ומסמרים.

החתולים צופים בעיניים רעבות
אך מזהה אני הזיוף.
תנועות מכניות
לעולם חוזרות
חתולים אלה אינם אלא מבנים מורכבים
משדרים חמימות אך מנסים לקלוט מוחי.

בני האדם, אחיי.
כולם שיחה וחיוכים,
פלחי לחם וכוסות קפה קטנות מזכוכית.
אך אישוניהם זזים מצד לצד בדייקנות,
תיק-תוק-תיק-תוק.

האם לבדי נשארתי?
יצור אורגני בעולם מכני,
בורח ומפחד, חלש ופגיע
וכשאגווע,
עיני מתכת לא יזילו בשבילי.