לא היו לו אחים, וכילד יחיד, גדל לבדו רוב הזמן. הוא פחד להיות
לבד בבית.
כשהיה קטן הבית של ההורים שלו היה נראה הרבה יותר גדול מהיום.
הקירות הגדולים והתקרה הגבוהה נראים היום קטנים יותר ומאיימים
פחות. הדלת כבר מזמן לא כל כך כבדה כמו שהיתה.
פרט לכך שהדליק את האור מיד כשהגיע הביתה, ברגע שפתח את הדלת,
היה דבר נוסף שהיה עליו לעשות. הוא היה חושב על זה כל הדרך
הביתה, הוא פתח בריצה מהירה לסלון והדליק את הרדיו.
בכל יום, אותו נוהל, עם פתיחת דלת הכניסה הכבדה והדלקת האור,
רץ לסלון והדליק במהירות את הרדיו.
כך היה נותן לעצמו תחושה שהוא לא לבד. האיש שברדיו דיבר אליו
מתוכו והיה איתו בכל פעם שהיה לבד. השירים ברדיו מילאו את הבית
בצלילים, מילים ולחנים.
ואז, כשהיה אורי בן עשר, החליט שהוא רוצה ללמוד גיטרה. ההחלטה
הגיעה לאחר שבימים האחרונים ניגנו בכל יום את השירים של הביטלס
ומשהו בעליזות הזו חדר לתוכו.
באחד מהימים השמיעו את "סרג'נט פפר'ס לונלי" ולמרות שלא ממש
הבין שהשיר מדבר עליו, החליט שככה הוא רוצה לנגן. האמת, שהוא
למד לאהוב את המנהג הזה. בערב, ההורים שלו היו חוזרים הביתה
ואז היה נאלץ לכבות את הרדיו.
אבא שלו היה זמר, כך הוא תיאר אותו. הוא אמר שהיה לו קול חזק
ומלא עוצמה. אבל הוא אף פעם לא שר. הוא לא ידע לשיר, או להיות
זמר. הוא היה צועק.
וככל שצעק יותר עליו ועל אמא שלו, כך ידע שאבא שלו הוא זמר
גדול.
מייד כשהרים את קולו, דמיין אורי כיצד המילים מתנגנות, נעטפות
בלחן ונעשות למוסיקה. היא לא היתה נעימה במיוחד, היו בה סממנים
דיסהרמוניים, היה בה משהו צורם.
אבל את זה למד אורי, רק כשגדל קצת והחליט שהוא הולך ללמוד
מוסיקה.
בכל יום העשיר את הידע המוסיקלי שלו על ידי הקשבה לרדיו ולמידת
גיטרה. אמא שלו רשמה אותו לקונסרבטוריון של המתנ"ס, לשם הלך
פעם בשבוע.
את הלימודים התחיל לאחר שאבא שלו חזר הביתה יום אחד עם גיטרה
בצבע חום דבש. ומאז הוא לא נפרד ממנה לרגע. היא ליוותה כל משבר
ושמחה בחייו, כל רגע ושעה וחודש, כל מילה, משפט, בכי, כעס, כל
אהבה, התרגשות, פחד, חולשה. וכשאבא שלו היה צועק, הוא קיווה
בלבו שישיר חלש יותר, כדי שהשכנים לא ישמעו את הזיופים שלו.
מגיל צעיר דמיין איך הוא יוצר מוסיקה ומופיע. כותב ומלחין את
המילים של עצמו. שר באמבטיה, מול המראה.
כך הכרתי אותו, כששר יום אחד והחלון היה פתוח. ראיתי אותו מנגן
ופשוט התרגשתי, הוא לעומת זאת הביט בי בבהלה וסגר את התריס.
אני הייתי השכנה ממול.
כשנולד, סבלה אמו ממחלה מאד קשה ולכן לא הביאה לו עוד אחים
שילוו את גדילתו. הוריו היו אנשים עסוקים וקרים. הוא מעולם לא
הרגיש שבאמת היה להם זמן בשבילו. למרות שהם ניסו תמיד לתת לו
כל דבר חומרי שרצה. אבל הוא רצה אהבה.
הוא רצה שאמא שלו תחבק אותו ושאבא שלו ילטף לו את הראש. הוא
היה הולך הרבה לסבתא שלו. היא ליטפה לו את הראש. וגם חיבקה
אותו ונישקה אותו. והוא אהב את זה כל כך למרות שלא היה רגיל
לרצף נשיקות שכזה.
אני הייתי השכנה ממול, ידעתי שהוא חוזר תמיד לבד הביתה. הייתי
קטנה ממנו בשנה, והוא היה הגיבור שלי מבלי שידע. במשך שנים
עקבתי אחריו עד שהוא הבחין בי ומאז אני כבר לא ממול, כבר שש
שנים שאנחנו ביחד. מלווים אחד את השני ומחזקים איש את רעהו בכל
רגע, ומאד אוהבים.
אני מעריצה בו את העובדה שהחיים הפכו אותו לצנוע. הוא פיתח
לעצמו יכולת הסתכלות שונה על דברים. גם על החיים הקשים שלו,
הבדידות והתחושה המאיימת שהיתה בבית, או ההתעלמות של הוריו,
הוא הסתכל באופטימיות. הוא הבין שתמיד צריך לראות את הצד הטוב
בכל דבר ועם כל התמימות שבעניין, את זה אני הכי אוהבת אצלו.
בעוד עשר דקות הוא עולה לבמה. זהו עיצומו של סיבוב הופעות
לכבוד האלבום השלישי שלו. השיר הראשון ששחרר לרדיו היה בראש
המצעדים חודשיים.
עכשיו הוא בטח מכין את עצמו. שותה בירה, מתנתק מכולם ויושב
מכונס בעצמו בשקט. מעשן סיגריה ועוצם את העיניים. מייד לאחר
מכן יעלה על הבמה. הקהל יריע לכבודו, והוא, יהיה באקסטזה. יביט
על מאות הראשים הצוהלים, יצפה על התנועות שהם עושים בידיהם.
יקשיב לרעש המתלהט. עשרות פרצופים יביטו בו בהערצה. הוא יחוש
את העוצמה.
עברו עשר דקות, הלהקה שלו מתחילה לנגן. לאחר שלוש דקות דוממים
הקולות. ואז קולו מפר את המתח ואומר: "את ההצלחה שלי אני חייב
להוריי, הם אלו שהביאו אותי לדעת מהי מוסיקה, הם אלו שקנו לי
את הגיטרה שמלווה אותי עד היום". ואז הוא ישלח לי נשיקה באויר
והקהל יכנס לאקסטזה וידקלם כל מילה משיריו, ממש כמו שהוא העריץ
את הקולות ברדיו, כשהיה קטן.