מהו ברגע הזה שמעלה אותך אצלי? מדוע נקוות הדמעות, הלחלוחית
הזו, עכשיו?
יושב חבוק עם אישה זרה. מלטף את שערה. מנסה להשאיר את עיניי
פקוחות למרות העייפות. רק כדי שלא אחוש, בבלבול שבין ערנות
לשינה, כי אני מלטף את שיערך. ללא הועיל. היא מתרוממת. רק
צללית גבה נראית לעיני. צללית גבך.

אני מנשק אותה סתמית. איך אפשר אחרת? מעביר יד על לחייה. היא
מחייכת. אבל היא קרה. קרה למגע. "קר לך?" אני שואל. היא לא
מבינה על מה אני מדבר. האסוציאציה הראשונה שלי, למרגש מגע
גופה, היא הפעם ההיא, כשעבדתי בתרנגולות, והרמתי בטעות תרנגולת
מתה. כולה הייתה קרה. צינה מחרידה, מבחילה, מעוררת הקאה.
השלכתי אותה מידי.

היא שוכבת לידי, ולא שמה לב. אולי היא שמה לב ששקטתי, אבל בטח
חושבת שנרדמתי.

אז מה זה שחסר?

יותר מהכל, זו כוס הקפה. לקח לך קצת זמן, אבל בסוף ידעת להכין
לי קפה טוב משהכנתי לעצמי. כיצד אפשר לתת לאהבה כזו לחמוק?
כיצד היא יכולה להעלם, אהבה של קפה טוב, ולהתהפך בשנאה,
באדישות, בהשלמה? אבל עכשיו גם הקפה קר. הכוס ריקה.

ואחרי זה? זה לשכב ביחד על הספה. או להריח אותך כשאני פוגש
אותך. או לנשק אותך. או שאת אומרת לי פתאום שאת אוהבת אותי. או
שאת בוכה ומחבקת. או שהכל.

ועכשיו, אני צריך להחליף הכל בשנאה, בכעס, בעלבון. ואיך אני
יכול? למה מבקשים את זה ממני, זה למעלה מכוחותיי. כל שאני יכול
זה להתגעגע ולנצור, ואני חייב לשנוא ולהתגבר.

באפיסת כוחות. ואולי על כך אני צריך לכעוס. השארת אותי עם
האתגר היחיד שאני לא יכול להתמודד איתו - לשכוח אותך.
אני מהרהר מפעם לפעם, שהפסדתי את אהבת חיי אבל זכיתי באהבה
לחיי. אבל זה כ"כ ריק! הם כל-כך חסרים וריקים ומהדהדים
בכלומם.

ועתה, לא נותר לי, אלא להשאר עם עצמי - דומם ועייף ובוכה. אנא
עזבי אותי, צאי ממני, אל תשארי אף פיסה ממך אצלי, כדי שלא
אצטרך לאהוב. עזבי אותי!