לבנאדם הכי קי'טשי בעולם, והכי עצוב.


אנחנו עומדים ככה, בתור לקנות אוכל, אני מרגישה כבר את הרוק
מצטבר לי בפינה השמאלית של הפה, ואת הטירוף הזה של הרעב שמכה
לי בבטן.
הוא עומד לידי ובוהה באנשים שמולנו, גם הם ,כמוני-רעבים.
"עצוב לי", הוא אומר, וממשיך לבהות בתור שמולנו.
אני רוקעת ברגל בעצבנות ומסתובבת אליו בחדות, "ועכשיו, עכשיו
היית חייב לומר לי את זה?!"
כאילו אין מחר, סתם ככה בתור לאוכל , הוא אומר לי שהוא עצוב
ועוד מסתכל עלי בלי בושה, במבט הזה עם השפלת העיניים הכי
נוראית בעולם.
"מוקפץ, לא, לא צריך חמוץ מתוק", אני מתמקחת בעצבנות עם העובד
שנראה לי כרגע כמו הבנאדם הכי חשוב בעולם.
הוא שם את האוכל על הצלחת, באיטיות מפתיעה, כאילו בכוונה.
"אני חושב, אני כמעט בטוח, שאני עצוב בגללך".
סופסוף המגיש מעביר לי את המגש ועליו צלחת עמוסה באוכל, אוכל
סיני, ואני כל כך רעבה.
אני מתיישבת במהירות במושב הכי קרוב שאני רואה, והוא, באיטיות,
אחריי.
אני כבר כמעט ותוקעת את המזלג בתוך ערמת האטריות הענקית  ואז,
"אני ...אני אוהב אותך"
המזלג נופל לי מהיד, והאטריות נראות לי פתאום, סתם , אוכל
סיני.
אני משפילה מבט לכיוון איזה כתם בלתי נראה ברצפה השחורה
מתחתנו.
"אבל למה?", אני שואלת, הפעם בקול שקט ושבור.
הוא מושך בכתפיו למעלה ולמטה ומביט בי, אולי מחכה שאני אענה
במקומו.
"כי אולי גם אני, רעב", הוא אומר
אני צוחקת, "אז תאכל", אומרת ומגישה לו את הצלחת העמוסה שלי.
"אני", הוא אומר, " לא אוהב אוכל סיני".
"אם אתה חושב, אפילו לרגע", אני מתחילה בכעס, " שעכשיו תוכל
לומר בקול של סרטים של שפילברג "אבל אני אוהב אותך", אתה ממש
טועה, חתיכת קיט'ש גדול שכמוך".
הוא מסתכל עלי נעלב, אבל אני יכולה לראות את הקצה הזה של החיוך
שהוא נורא מנסה להסתיר, אבל לא ממש מצליח, ולאט לאט הקצה הזה
מתרחב והופך לחיוך ממש, כזה עם שיניים.
"את רוצה אולי", הוא אומר, והחיוך הולך ומתרחב לממדים של סרטים
מצוירים , "ללכת לאכול טוסט?"..