לקראת ימיו האחרונים הוא החל להגות רעיונות אבסורדיים כגון
אפיית נעליים אכילות למצבי הישרדות.
כמו כן הוא החל לכנות את כל הנשים בטי ואת כל הגברים סמית. הוא
היה נשאר ער כל הלילה ומתמוטט מעייפות. במהלך שעות היום גופו
שיתף פעולה עם הטירוף והיה נדמה שצבע פניו השתנה למין גוון לא
ברור של סגול כהה. עיניו התרוצצו אנה ואנה ולא הצליחו להתקבע
על כלום. היה נדמה שמוחו, בפעולת ייאוש אחרונה, מנסה להגות כמה
שיותר מחשבות לפני שהוא מושבת בחוסר רצון עקב התהליך הטבעי של
מות התאים וסופו של הגוף האנושי. למען האמת הוא אינו נדמה חולה
כלל ואם לא הייתי מכיר אותו לפני כן הייתי מסווג אותו כאותם
מטורפים שצריך לכלוא במוסד סגור. פתאום, בוקר אחד, הוא התקבע
במבטו עליי והחל לבכות, וכשאני אומר לבכות הכוונה אינה למספר
דמעות עם עיוות של השפה. האדם בכה כאילו זה עתה יצא מן הרחם,
רעד כולו והתפתל. חיבקתי אותו במה שנדמה כמספר דקות אך למעשה
ארך שעה. לאחר תקרית זו הוא הפסיק להתהלך כסהרורי ולפלוט
רעיונות מטורללים. הוא ישב על הערסל כל יום בשעות הערב, שותה
קפה חם ומעשן במקטרת ומעלה זכרונות איתי. הוא נזכר בפרטים הכי
קטנים והיה נדמה שהוא מתענג בזיכרונות על כל שנייה של חייו.
פתאום, לפי איך שהוא סיפר את זה, הכול נדמה קסום ורגעי וחלק
ממשהו גדול וטוב. בגלל שהוא היה סופר הוא ידע להוסיף פרטים
מעניינים גם על הזיכרונות הכי בנאליים. ובאמת, בשעות הללו איתו
במרפסת שכחתי הכול והיה נדמה כאילו גם אני בערוב ימיי. אני
חושב שבאמת רגעים אלו חרוטים בזיכרוני כרגעים הכי אינטימיים
שהיו לי עם אדם עד כה. עד סוף ימיי שלי למדתי להעריך את החיים
כאשר בכל פעם דמיינתי אותו מעלה זיכרונות על התקופה שאני עובר
כרגע.