אורות בוהקים וזמזומים אלקטרוניים. בכי ונשימה מאומצת. גוש ריר
עומד בגרון ונבלע, נשימה ראשונה.
אישונים מתכווצים. הכול בוהק והצלילים ברמות כה גבוהות שמייד
הוא מתחיל לבכות. הצבעים נמרחים והראש דופק. יד אוחזת בו
ומחבקת את גופו הזעיר. ידיו הזעירות מלטפות ברכות ובחולשה את
תווי פניה של האדם שנתן לו את חייו. אמו בוכה ואביו מרגיע אותה
ומלטף אותו ביד מחוספסת שנאבקת בעוצמה מרוסנת שלא לפגוע
בעצמותיו השבירות, ליטופיה מתוכננים כך שלא יפגעו בו. הוא מבלה
מספר שעות כך באור הבוהק ובצלילי השמחה והבכי ומדי פעם הצלילים
גורמים לו לבכות. לבסוף הוא עוצם את עיניו בעייפות בלתי נגמרת.
חוויה כל כך חזקה ששום מילים אינן מסוגלות לתאר.

כשהוא פקח את עיניו הכל כבר השתנה. צבע העלים והדרך שבה האור
עובר נהיו כהים יותר. הבקרים קיבלו גוון אפרפר ובכלל החיים
נראו דהויים. הוא חשב שזה לעולם לא ייגמר.
בתחילת הדרך הוא חיפש משהו טהור ועכשיו הוא מיוסר מכדי להמשיך
במסע שהוא התחיל.
הרגשות נשחקו. כל גופו נהיה עייף בהדרגה. פניו החווירו ופצעים
החלו לבצבץ ברגליו. הוא שקע כולו בתרדמת ממושכת ובלילה כשהוא
נשכב לישון הוא יכול להרגיש את פעימות לבו המאומצות.
בראשו הוא כבר היה מת אך שרירי גופו המשיכו לעבוד והמוח המשיך
לספק פקודות בסיסיות לאכול, לחרבן, לשתות ולהשתין. באפלה ששררה
בחייו היה אור אחד. הזיכרון שלמרות תעתועיו הרבים סיפק לו
רגעים רבים של נחמה בסוף. כאילו נכנס למכונת זמן היה יכול
להיזכר בילדותו בחיבוקים מאמו שמתה מזמן. בבגרותו, במגע המיני
הראשון. בחיוך של נערה אנונימית לכיוונו בזמנים שהוא עוד היה
זוכה למבטים חטופים מקרב נערות. בילדו הראשון, בלידתו, במגע
הרך והלח של ראשו לאחר שנולד מכוסה בדם.

הפה מתקשה ללעוס ישר וחתיכות עפות לזוויות לא הגיוניות על
גופו. הוא יכול להרגיש את הבוז במבטם של האחיות. הוא עצמו היה
בז לכזה מחזה לפני 40 שנה. אדם שלא מסוגל לאכול בלי להזיל ריר.
אישוניו מתרחבים. ההפתעה שבמוח עייף, ההכרה המאוחרת. הוא שוב
עשה זאת למרות הבטחותיו לעצמו ולמרות איומים בלתי פוסקים על
עצמו שכזה ביזיון לא יקרה לו. האחות לוקחת אותו במבט זועף
לשירותים ומפשיטה אותו. הבגדים עם הצואה נזרקים והוא זוכה
למקלחת. האחות סוגרת את הווילון ומרחיקה מבט בפחד איום.
הוא יודע מה אותו הפחד. גופו עמוס פצעים וכתמים, עור נתלה
וגוון חיוור. קמטים בכל מקום. הוא לא מסוגל לעכל שהוא מסתכל על
הגוף שלו. אותו גוף ששירת אותו נאמנה כל חייו נראה כמו בלון
בלי אוויר.
והאחות, מדוע היא כל כך פוחדת? כל אדם מפחד לראות אנשים זקנים
ערומים; ברגע שאתה רואה כזה מחזה אתה מסתכל לתוך העתיד של
עצמך.
אך מה איתו? כיצד הוא מעכל את מראהו החיצוני? הוא לא! למען
האמת הוא מתעב כל רגע בגוף החלוד והרקוב הזה ובחיים העלובים
האלו. חיים שמורכבים מלאכול ולנסות לא לחרבן בתחתונים, לשתות
ולא להתעורר ספוג שתן, לפתוח עיניים ולראות מטושטש.
ואז באמצע המקלחת הוא מרגיש בזרם חמים ששוטף את כל גופו
מבפנים. תמונות של כל חייו סובבות אותו בווליום בעוצמה כה בלתי
רגילה ובחיות כה עזה; הצבעים, אלוהים, הצבעים.
זרם דקיק של דם נשפך אל פתח הניקוז עם בועות הסבון.
השקיעה של אותו יום הייתה בצבע ארגמן בוהק. השמש ירדה בקצב
איטי במיוחד.
הוא לבסוף סגר את עיניו בנצנוץ האחרון של השמש.