אני חולה, כבר הרבה זמן אני חולה.
לא מחלה קשה, מחלה על אש נמוכה, מחלה שרק מציקה לך כל החיים
ואי אפשר לעשות איתה כלום, וגם אם תעשה כנראה שרק תחמיר את
המצב.
מחלה שמכניסה אותך למעמקים של דיכאון, שאתה מרגיש באותו רגע
כאילו זה רק אתה ואין אף אחד, אין חברים ואין משפחה ואין אף
אחד, רק אתה לבד מול מסך המחשב מנסה להעביר זמן בהורדת שירים
ובדיבור עם חברים לעט.
מחלה שיכולה להירפא בקלות אבל התרופה לא נמצאת אצלך אלא רק
אצלה, והיא יכולה להחליט אם לרפא אותך או להשאיר אותך במיטה,
שוחה בערימות היגון והצער, מתחנן שתבוא להציל אותך, אבל היא
בשלה - "אני מעדיפה להישאר ידידים, אני חושבת שאתה בנאדם מיוחד
אבל לא הייתי רוצה איתך קשר מיוחד".
ואז החום מגיע, כמו שיש חור בשן והשן מתחילה לכאוב ומרוב כאבים
אתה מדמיין לעצמך איך עוקרים לך את השן מהמקום ואז הכאב עובר,
ואתה יודע שזה לא הגיוני כי אם יעקרו לך את השן הכאב יתעצם, אז
אתה פשוט מקבל את הכאב על עצמך ושוכב במיטה חולה, עם חור בשן.
רופאת השיניים נמצאת חמש דקות ממך, אבל לטפל בך היא לא תרצה -
"אני טסה עוד חודש למזרח, ואני מעדיפה לא להיקשר עכשיו
למישהו".
ואתה תמיד אומר לעצמך אותו דבר - הפעם אני אלך לקבל חיסון מפני
המחלה, ובפעם הבאה היא לא תצליח לפגוע בי יותר, לא היא ולא
אחרות, ולא משנה כמה הרפואה מתקדמת, הנגיף מתפתח במהירות, כמו
החיסונים האלה לשפעת מסוג מסוים, כשכל פעם מחסנים מגיעה שפעת
מסוג אחר, משוכללת יותר, ותוקפת, כך בדיוק גם המחלה, לא עוזר
להתחסן.
ואתה תמיד אומר לעצמך שזה טוב לחלות במחלה הזאת כי כך אתה לומד
יותר, מתנסה יותר, מבין יותר, אבל תמיד כשאתה נדבק במחלה אתה
מרגיש צורך עז לזרוק את כל החיים לפח וללכת לישון, ולא לקום,
לפחות עד שהמחלה תעבור, לקום שבוע, שנה אחרי.
את השם של המחלה אתה מחליף כל פעם למילה אחרת, לפי השם של
הבחורה, אבל בסוף זה בולשיט ואתה יודע את זה, השם הוא אותו שם
מסריח - התאהבות, ולך תסביר את זה לחולים הסופניים שנמצאים
בשלב הכחשה מטורף - אהבה, הם לא יבינו כלום, אתה אומר לעצמך
והולך לישון.
תעירו אותי כשימציאו תרופה למחלה,
לילה טוב.





הייתי מעדיף בלי תגובות.