והייתי לבד.
והיו מסביבי אנשים.
והייתי לבד.
עדיין.
תמיד לבד.
הרוח שרקה בטירוף מסביב, ואני לא ידעתי מה לעשות. ללכת? לבוא?
להישאר?
בשלב מסוים, הכל נהיה מעורפל. מסך של דמעות על העיניים תמיד
מערפל את הכל.
"הכל בסדר?" שואל אותי זר גבוה, ומביט בי בחמלה.
"מצוין! נפלא! נכנס לי משהו לעין פשוט" משפשפת מהר את הפרצוף.
מיישרת את החולצה ומתמתחת.
"אתה בא לפה הרבה?" שואלת
"מה, לגן הציבורי?" הוא לא ממש מבין "אני עובר פה בדרך... לא
משהו מיוחד"
"בדרך לאן?"
"לשם"
תמיד אהבתי גברים מסתוריים. מאיה אמרה לי פעם "מה יש לך את?
תמיד את חייבת למצוא את הדפוקים. את אלה ש"עמוק בפנים הם אנשים
מקסימים. צריך רק לחפור מתחת לשכבות". מה את חופרת, מה? תקחי
אחד מוכן כבר. שמישהי אחרת חפרה. למה תמיד את מתעקשת לעשות
עבודה של שחורים?"
עד מאיה, בכלל לא ידעתי מה זה שחורים.
והוא מחייך.
חייכתי חזרה. חיוך זה דבר מדבק, וחוץ מזה, כשאני מחייכת, אף
אחד לא נשאר אדיש.
"אז איך את שותה את הקפה שלך?" שואלת המלצרית. כן, אנחנו כבר
בבית קפה. קורה, אתם יודעים. תמיד אמרתי שאלו שמקטרים שנורא
קשה למצוא אנשים לא יודעים על מה הם מדברים. אתה כל הזמן פוגש
אנשים. כל הזמן! הקושי האמיתי הוא להדוף את אלה שאתה לא ממש
רוצה להכיר, אבל בלי לפגוע להם ברגשות. כוס ראבאק עם הרגשות של
כולם! אני לא אכפת לי יותר!
אבל זה שקר.
"חלש וגדול עם המון המון קצף" אני עונה
"ואתה?" היא מחייכת אליו. אין, אני פשוט חולה על המלצריות של
תל אביב. כבר לא עושים כאלה מלצריות.
"אותו דבר, רק חזק, ובלי קצף בכלל"
"אז מה אותו דבר בזה?"
"שזה גדול"
הבנתי. גדול.
שותים את הקפה לאט. מדברים. מקשיבים. שותקים.
"מה עכשיו?" אני שואלת
"מה עכשיו?" הוא עונה.
אני שוב מחייכת. כשאין לי מה להגיד, אני מחייכת. זה יותר קל
ככה. אנשים תמיד אוהבים אותי יותר כשאני מחייכת.
מחליפים טלפונים.
"את יודעת, כבר חושך בחוץ...רוצה שאלווה אותך?" הוא שואל. תודה
לאל שעשני אישה. שונאת להיות זאת שיוזמת.
הוא מלווה אותי הביתה. אחרי שהיה כל כך נחמד, איך אפשר שלא
לגמול בקפה?
אז הוא נכנס. שותים קפה. עוד קפה. קפאין זו המכה של המאה הזאת.
המכה של האלף.
עוברים לסלון, ויושבים על הספה. לא קרובים ממש, אבל גם לא
רחוקים.
אז יושבים ככה ומדברים על שטויות, ואני הזמנתי אותו לעלות.
ואני רציתי שנהיה ביחד. והוא מנסה לגעת, ואני מתחמקת. עדין. לא
מורגש. יש לי הרבה ניסיון.
אומרים לילה טוב, והוא הולך הביתה.
למחרת מתקשר.
אושרת יש לה ספרים "איך לאבד בחור ב10 ימים". כאילו שהיא לא
יודעת לבד. היא דוגמנית, היא כוסית שחבל על הזמן. היא לא יודעת
שאת היפות מזיינים ועם המכוערות מתחתנים. היא בוכה כל פעם
מחדש.
פעם עשינו תחרות מי יותר דפוקה.
האמת? ברוב הפרמטרים אנחנו תיקו.
אני, איך שאני מנסה להתחרות עם אנשים "מי יותר מה", תמיד יוצא
תיקו. יש לי מזל כזה. עם תמי גם עשיתי תחרות פעם. תחרות ציצי.
איכשהו, שלה נראים תמיד יותר יפים. יותר גדולים. יותר עומדים.
בדקנו. זה בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר. המוח הוא דבר משונה.
אפילו כשאני יודעת את זה, אפילו כל העובדות בעולם, הציצי של
אחותך תמיד יפה יותר.
והוא על הקו. "מה שלומך?"
"בסדר, אתה יודע. חיים"
ויוצאים לרקוד.
ויוצאים למועדון.
ויוצאים לבית קפה.
אני רעבה. אבל אני עדיין לא יודעת אם הוא יחליט לשלם פתאום,
וגברים, לך תתווכח איתם, אז מזמינה רק קפה.
הצלחנו כבר להתנשק. לא יודעת איך זה קרה. אני אף פעם לא
זוכרת.
חוזרים אלי, יושבים על הספה. הפעם זה כבר קל. כבר התנשקנו, אז
מה אכפת לי עוד פעם?
מתנשקים. נוגעים. הוא מתחיל להוריד את השמלה מהכתפיים. כתפיה
אחרי כתפיה.
"די" אני אומרת בשקט. בעדינות. אני בנאדם עדין אני. כשאת אומרת
לא למה את מתכוונת? בנים, לא משנה כמה פעמים תגיד להם, עדיין
לא זה כן.
במיוחד אם את עדינה.
במיוחד אם את מחייכת. לא רוצה לפגוע לו ברגשות. כוס ראבאק עם
הרגשות של כולם! אני לא אכפת לי יותר!
ממש....
על הזין שלו אם אכפת לי או לא.
הכל על הזין שלו. גם אני, עוד מעט.
הוא מוריד מכנסיים. הוא עומד. הזין שלו עומד.
ואני מה? אני מאובנת. מפחדת לנשום.
הוא משכיב אותי בעדינות על הספה. השמלה עדיין עלי, אם אפשר
לקרוא לזה ככה, אבל שתי הכתפיות מחוץ לידיים, ואני לא אוהבת
חזיות. במיוחד בשמלה עם מחשוף.
הא מלטף אותי בעדינות. הוא מנשק בעדינות. הכל עדין כל כך, ממש
סצינה מסרט בנות.
ואני עדיין מאובנת.
אם את לובשת שמלה עם מחשוף, אם את מזמינה בחור לדירה, אם את
אומרת לא בשקט ועדינות, אם אחרי שהלא השקט לא עוזר את שותקת
לגמרי, אל תבואי בטענות שאת כבר לא בתולה.
תשתקי.
אם לא אמרת "לא" כשהוא חדר פנימה, זה לא אונס.
אז את ממשיכה בחיים בשקט בשקט.
ושלוש שנים אחר כך, שיחת נפש והוא אומר "את יודעת, בפעמים
הראשונות, זה היה כאילו אני מזיין גוויה. נקרופיל עשית אותי"
וצוחקים.
ואחר כך, מספיק זמן אחר כך, כדי שאף אחד לא יוכל לקשר, או
לשאול שאלות, שוב יש מסך של ערפול בעיניים.
"הכל בסדר?" הוא שואל
"בטח! מצוין! נכנס לי משו לעין" משפשפת מהר, מיישרת חולצה,
מחייכת. מי בכלל רואה שבכית עם חיוך כזה?
ויום אחד, סתם, אלף שנות אור אחר כך, באמצע החיים, מדברת עם
מישהי.
"את יודעת," היא אומרת, "את בכלל טועה. החוק היבש אומר שזה
אונס, כל עוד לא אמרת כן"
איזה זבל אני!
לא רק נקרופיל עשיתי אותו. גם אנס.