New Stage - Go To Main Page


כשחזרתי לביתי לאחר המסע הגדול היה שקט. אני חשבתי לעצמי, ממתי
יש שקט בבית כשהתריסים פתוחים? כשנכנסתי למטבח, ראיתי מחזה קשה
לעיניים, לא יודע אפילו איך לתאר את זה. אני ראיתי את החלב
שפוך על הריצפה, ואת אמי שכובה על הריצפה עם סימנים של דקירות
על הגוף. הייתי המום. הרגשתי שהמוח שלי הפסיק לעבוד, כי לא
יכולתי לחשוב על כלום, ובטח שלא להרגיש כלום חוץ מהשוק שאליו
נכנסתי. התחלתי להסתובב בבית לחפש את אבא שלי, אבל כלום, הוא
הלך ולא השאיר סימנים חוץ מהפתק ספוג החלב שבו כתוב: "סליחה,
היא בכתה".
לא ידעתי מה לעשות, מה אני אעשה עם סליחה? אין לי אמא, סליחה
יכולה לעזור למישהו? הסתכלתי על הפתק, ואז פשוט התחלתי לקרוע
אותו לחתיכות. הייתי כל כך עצבני, עוד לא הרגשתי את האיבדון,
רק הרגשתי איך הנרבים עולים לי לראש.
מיהרתי לקרוא לאמבולנס ולמשטרה, השוטר מיהר לדכא אותי כשאמר,
שהוא עשרים שנה בתפקיד והוא לא ראה בחייו התעללות כל כך
אגרסיבית וקשה. באותו הרגע, אני רציתי לירות בעצמי כדור בראש,
כנראה זה היה הרגע שבו האסימון ירד ובו קלטתי באיזה קלות
הפסדתי אמא.
הלוויה הייתה יום אחרי המקרה.
אחרי שבוע גילו את אבא שלי, מתחבא לו באיזה חור בדרום והעמידו
אותו לדין. גזר הדין יינתן בעוד כשבוע. אבל מתי יבינו, שגזר
דין לא יחזיר את אמא שלי לחיים!



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/10/01 1:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתי חכמה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה