ושוב מגיע סתיו. הימים מתקצרים והלילות נעשים קרירים וארוכים.
הרוח נופחת בעלי שלכת זהובים בגנים ובמדרכות וראשי אילנות קדים
זה לזה כמו בתפילה חרישית, ועלוותם מרשרשת ללא הרף. גלי הים
נוהמים ומסתערים פעם אחר פעם על חולות הזהב השוממים ונהדפים
שוב ושוב ושוב. מדי פעם מבליח גל ענק, שראשו עטור קצף כשיער
שיבה, והוא כובש ומרטיב עוד פיסה של חול, אשר מנסה נואשות
לקלוט את קרני החמה החלשות, אך גם גל זה נסוג מבוייש ונכלם
כלעומת שבא, נמוג ומתפוגג. תרני האניות באופק נעים אנה ואנה
כמטוטלת חסרת מנוח בין ים ושמים וצריחות שחפים קורעות את
האויר.
ובשמיים, ענני הכבשים הפוחחים הניסו זה מכבר את ענני הנוצה.
ענני הכבשים, כשמם כן הם: מתגלגלים מדובללים, בשמי מרום
מתערסלים, מכל משב מתערבלים ושוב חיש קל מתערטלים. מתגודדים,
מסתודדים, חושקים נושקים ומתרחקים. לובשים צורות ושוב פושטים.
מרוח קל מפחדים. צפים אל על וכבר שוקעים, כמו נבלעים ושוב
בוקעים. לרגע נדמו לחמורו של משיח ובמשנהו, ליהודי שתפילין
מניח. וקרני השמש מפזזות מבעד לצורות הכבשים שקרעי שמיים
מציצים דרכם. והנה, בא הרוח והפיח את העננים לכל עבר ולרגע קט
הציצה התכלת אל האדמה וכמו נפערו שערי השמיים לרווחה ודומיה
כבדה, תוגה ונוגה, מלאת חרדת קודש, נפלה לרגע קט על הארץ כבשעת
מתן תורה.
והנה פג הקסם והרוח כבר מושכת אחריה את ענני הגשם, השחורים,
המאיימים, השטים לאיטם תוך הכרת חשיבותם, נושאים בחובם זרעי
פורענות, ומחשיכים את פני היקום. להרף עין מבצבצת קרן אור
זעירה דרכם ומייד נחסמת דרכה אל האדמה בגסות וברשעות.
עוד מעט, תיזל דמעתן הקרה של העבים ממעל, ותרטיב את השדות
המאובקים המשוועים למים. אז גם יעלה ריחה הטוב והמנחם של האדמה
הלחה, באפם של המשכימים קום. כן, עוד מעט יפרצו השמיים בבכי
תמרורים, הברק יבליח כמדקרות חרב והרעם יזעזע את אמות הסיפין
ואנו, אנה אנו באים.
ציפורים ובני כנף יוצרים בשמים מבני טיסה שונים ומשונים,
במעופן של הארצות החמות, ומותירים אותנו כאן, בדד, חסרי אונים
אל מול המולת היקום.
ושוב העצב הנוגה מחלחל בנו ודוק של עצב אופף את צעדינו
המהורהרים. ושוב, ימי ילדות רחוקים ומאושרים מציפים את נפשנו
בגעגועים אל שהיה, ושוב לא ישוב.
הרוח נושבת מבעד לצוארון. כן! אותו משב שכה שווענו לו בימי
הקיץ החמים, פתע מצמרר את העורף. הכל כמו איבד מחשיבותו ואת
העננים אשר בליבנו, שום רוח לא יפיג. אנשים עטופים במעילים,
החולפים על פנינו במהירות ובלא להעיף בנו מבט, מדגישים עוד
יותר את בדידותנו עלי אדמות.  
הפצע שנפער בליבנו, מתרחב והולך, כמו הסדק בשכבת האוזון שבשמי
מרום. שמיכה בלויה ומחוררת אשר לא מצליחה להגן על קיומנו.
ורק חיוך של ילד קטן, יכול להמס את העצב, ולהאיר את הלבבות
בקרן אור של שמחה. אבל ילד, למה גם אתה עצוב?!