יריות נשמעות ברקע.
צעקות של חיילים.
פיצוצים כבדים.
"כולם למטה! למטה!"
המראות של הגופות חסרות רוח החיים, נטולות האיברים - גרמו לי
להתעורר.
כולי שטוף זיעה...
החדר חשוך כולו.
אני שוכב על המיטה אבל אני לא יכול לראותה, רק להרגיש... הכל
שחור מסביב...
אני קם מהמיטה ומתהלך בחדר. מנסה לחפש את הסוויץ` לאור בעוד
שמנסה להימנע מלהתקל בדברים בחדר.
לא מוצא את האור...
מנסה לחשוב איפה אני... מה קרה לי...
אלוהים, בבקשה תעיר אותי...
המחשבות נודדות ואני איתן...
בחזרה לחדר השחור... זו המציאות שלי...
אני שוב מנסה לחזור לתקופה שהכל היה בסדר. לפני שהגעתי לחדר
הארור הזה.
כשהשמש היתה זורחת... כשהציפורים היו מצייצות.
כשישבתי עם אשתי היפהפייה, על הנדנדה שבפתח ביתנו, ביום בוקר
שטוף שמש, כשהבריזה הקרירה של הבוקר מלטפת את פנינו בעוד אנו
מחזיקים ידיים.
האוויר הנקי מילא את ראותיי...
עכשיו... האוויר לא נקי...
לפתע - כאב חד  תוקף אותי... כאב חד בכל הגוף!
אני חוזר למיטה... בקושי... הכאב מחמיר... כל החדר רועד
ומזדעזע... כאילו ישנה רעידת אדמה במימדים עצומים שתוקפת את
החדר.
אני צועק לעזרה אבל אף אחד לא שומע...
אני עוצר את נשמתי בתקווה למות...
אלוהים... בבקשה תעיר אותי!
אינסטינקט החיים חזק ממני ולבסוף אני נושם לרווחה...
הכאב מפסיק ואיתו גם רעידת האדמה.
הקלה עם הרגשת תסכול מלווה אותי כאשר אני שוקע שוב במחשבות.
אני נזכר שהייתי בשדה קרב... לידי היה החבר הכי טוב שלי...
עיניו מבוהלות...
תום... ככה קוראים לו... עכשיו אני נזכר...
הסתערנו על מארב של קוריאנים שהרגו כמעט את כל היחידה שלנו.
נשארנו רק שנינו... מנסים למצוא מוצא כלשהו...
חזרתי לחדר שוב...
אלוהים... בבקש תעיר אותי...
תעזור לי...
שוב הזכרונות מציפים אותי, ואני - צף איתם...
תום ואני המשכנו לרוץ כל עוד נפשנו בנו. לא יודעים לאן...
רוצים להגיע למקום מבטחים אבל לא יודעים איך...
בכל זאת, ממשיכים לרוץ.
יורים בכל ווייטנאמי ארור שצץ בדרכנו!
לפתע ישנו רעש אדיר ושנינו נופלים.
אני רואה שתום מביט בי, במבט המום וקפוא.
רק לאחר כמה רגעים אני שם לב שדם מציף את פניו שניתקו מגופו.
לעולם לא אשכח את ההבעה הקפואה שעל פניו.
לפני שהספקתי להתעשת, שמעתי יריות מסביבי והתחלתי לרוץ...
החדר מתחיל לרעוד שוב... רעידות חזקות וקצרות...
רעידות במעין מקצב חולני ומוזר...
החשכה הזו... היא הכלא שלי...
כל המראות שאני רואה... מראות זוועה!
אני לא יכול לחיות! לא יכול למות!
אני כלוא בתוך גופי!
עכשיו אני נזכר...
שדה מוקשים לקח את עיני! (המצלמה מראה את העיניים שאינן)
לקח את לשוני! (המצלמה מראה את הפה המעוות)
לקח את אוזניי! (המצלמה מראה את האוזניים שאינן)
לקח את ידיי! (המצלמה מראה את הידיים הקטועות)
לקח את רגליי! (המצלמה מראה את הרגליים הקטועות)
לקח את נשמתי! (המצלמה מתרחקת ומראה אותו בבית חולים וגופו זז
מעט)
השאיר אותי בגיהנום עלי אדמות!
לא!לא!
לא! לא! לא! לא! לא! לא! (הראש זז לצדדים)

(המצלמה עוברת לחדר שבו רואים את האדם שוכב על מיטה.
הוא מונשם ע"י מכונות.
כל המשפחה מסביבו.
אשתו עוד לא עיכלה שהגופה המעוותת שמולה היא בעלה - ולא מפסיקה
לבכות.
אנחנו מבינים שהרעידות נגרמו מבנו הקטן שלצערו לא זכה לראות.
בנו מנסה להעיר אותו  - גם פניו בוכיות.
למרות שאמא סיפרה לו, הוא לא מסוגל להבין שמה ששוכב מולו זה
אבא... אבא שהוא כלכך אוהב...)

הו אלוהים בבקשה תעזור לי!

(המצלמה מראה את החדר ריק.
הגוף קטוע האיברים שלו זז מצד לצד עד שלבסוף נופל על הרצפה.
מכונות ההנשמה מתנתקות מפיו וגרונו.
הרופאים מגיעים בריצה לחדר אבל מאוחר מדי...
הם שמים לב שאותו אדם... מת עם חיוך על פניו השרופות...