אני יודע שזה לא טוב, לא אכפת לי. עוד אחד, ועוד אחד, ועוד
אחד. נשימה ארוכה, ועוד אחד. עגולים קטנים. בצבעי פסטל
עליזים.
היא יושבת שם, לכודה במוחה שלה. אני לוקח עוד כמה. עם מעט מזל,
אני אהיה לכוד בתוך עצמי. הבורות היא אושר עילאי. עם יותר מזל,
אני אהיה לכוד בתוכה. הנתינה היא מעייפת. זה מתחיל? אני חושב
שכן. לא אכפת לי כל כך. לוחם יפני חשמלי. טוסטר אובן. אני
מצחיק את עצמי. לה יש מזל, היא לכודה בתוך מוחי. ניצוצות קטנים
של הנאה עוברים באויר. גם שלט רחוק של טלויזיה שאבדה די מזמן.
אני... אני... נדפקתי.
לא טוב. זה לא אמור להיות ככה. אני אמור לראות את סודות היקום
במצב כזה, אבל לא להבין אותם. אני מרגיש כמו אלוהים, לא חופשי,
אלא כבול באחריות. ידעתי שזה לא טוב. הנאות העולם החדש, לא
בורות. טימטום. כדורים - סקס - סמים - אלכוהול - ירקות -
כימיקלים - אהבה - שתיה - תרופות - מים מינרלים. לכו! לכו! אני
זורק משהו לאן-שהוא כדי להוכיח את טענתי. הנעל בית שזרקתי פגעה
בטלויזיה, היא לא אבדה לא מזמן? לא נורא.מצאתי אותה עכשיו. אני
עוזב, נמאס, אני מתחיל לנהוג בעצבנות, במכונית? בכנפי הדמיון?
עכשיו טוב לא לדעת כלום. אבל זה טוב? אולי כן, אני לא יודע.