באותו חורף
צעדנו אני ואמי
בין שבילי הפרדס
וגנבנו עשב לתרנגולות.

כבר אז הוטבעה בגופי אותה חרדה מתמדת
ראשי הסתחרר מפני השומר הגדול
רגלי למדו לברוח ולחמוק בצל
וגווי התרגל לכפוף
ליד גדרות.
וכשמגיע השומר להזדקף, לחייך
להסתיר את  מסכת האשם שנצרבה על פני

ולא להסגיר את הפינות הנסתרות.

לפעמים ידיי עוד תולשות בסתר
חופן אחר חופן דוחפות שלל מדומה
לתוך השק, מהדקות בעוצמה
ולא מרפות לאיש -

וכך אני נושאת את מסכת האשם
שנצרבה אז בפני, כמו  בעירה אטית
גלויה וחשופה לעיני
לכול.