התקשורת מלאה בידיעות על אלימות קשה בין בני (ובנות) נוער
במקומות שונים (בתי ספר, מגרשי ספורט ומקומות בילוי) ובין בני
זוג שפוגעים אחד בשני על רקע המכונה לעתים (ובטעות לדעתי)
"רומנטי". סכסוכים רבים מדי יוצאים מהר מדי ובקלות רבה מדי
מפרופורציות. מעשי האלימות פוגעים בתחושת הביטחון האישי,
גורמים לפגיעות קשות ובמקרים קיצוניים אף גובים חיי אדם.
עם זאת, מצב זה אינו גזרת גורל וניתן לשנותו. לדעתי, צריך
לבחון את כלל הגורמים למקרים השונים ולבדוק האם וכיצד היה ניתן
למנוע את האלימות, כדי שלא יקרו מקרים דומים.
חלק גדול מהמאבק צריך להיות מופנה למניעת האלימות, חלק לאכיפה
ולענישה וחלק גם לשיקום. עם זאת, אציין מראש שגישתי הנה שקודם
כל צריך להגן על הקורבן ועל החברה ורק אז לפנות לשיקום יוזמי
האלימות, במידה ואפשר.
במישור העקרוני, במקום להתמקד במאבק ב"אלימות וב..." (ספורט,
אלכוהול, מיליטריזם וכדומה) צריך להיאבק בעיקר באלימות עצמה.
ברצוני להדגיש שאיני מאמין בפתרונות קסם, בקיצורי דרך או
בראיית עולם צרה המשייכת את האלימות לגורם יחיד (מצב
כלכלי-חברתי, השפעת התקשורת, מלחמות וכו'), אלא לשילוב גורמים
אלו ואחרים. עם זאת, אני חושב שבבסיס האלימות ניתן למצוא, כמעט
תמיד, גם זלזול באחר ובשונה ובמקרים קיצוניים זלזול בערך
החיים.
חשוב לציין שפעמים רבות האלימות מתאפשרת גם בעקבות פסיביות של
הקורבן ונכונותו לקבל יחס רע. אין בכך להצדיק אלימות, אולם כדי
להפסיקה על הקורבן להיות אקטיבי ובמידת הצורך גם לבקש עזרה
חיצונית. כמו כן, צריך להבחין בין תוקף למגיב ובין אלימות
שאינה לגיטימית לבין הגנה עצמית במידה סבירה.
באופן כללי, יש לטפל בבעיות השונות מוקדם ככל האפשר ולא לחכות
רק לשלב התוצאות ושיקום הנזקים. לדעתי, במסגרת המאבק באלימות
יש חשיבות עליונה לחינוך, החל מהמשפחה ומהסביבה הקרובה ועד
למוסדות החברה ובראשם מערכות החינוך. כמו כן, אני חושב ומאמין
שיש לפעול רק כנגד הגורמים הבעייתיים ולא להעניש באופן
קולקטיבי, מתוך מטרה לאפשר לכל האחרים לחיות את חייהם בדרכם
בחופשיות.
ברצוני להציע, למרות הקושי הרב, דירוג אפשרי (איני טוען שזהו
הדירוג היחידי) לרמות האלימות השונות. דירוג כזה יאפשר להחליט
כיצד להשקיע את המשאבים הכלכליים והאנושיים במסגרת המאבק
באלימות.
ברמה החמורה ביותר של האלימות ניתן לראות את הפשע המאורגן.
הפשע המאורגן כולל, בין היתר, תופעות כגון גביית דמי חסות,
"הלבנת הון" (ושיתוף הפעולה בין עבריינים לגורמים שונים), סחר
בנשים (ובבני אדם בכלל) וכדומה.
לאחר מכן, ניתן לראות את האלימות בסביבה הקרובה (משפחה, בתי
ספר והתארגנויות שונות) כמסוכנת לחברה. האלימות בבתי הספר (ולא
פחות חשוב - החשש מהאלימות) הנה תחום חשוב ביותר, שיש להקדיש
לו תשומת לב רבה. לדעתי, צריך קודם כל לסייע למותקפים, לטפל
במידה ביוזמי האלימות ולנסות להפיג את אווירת האלימות, ככל
האפשר. במקרים חמורים במיוחד, אפשר גם להרחיק את הגורמים
האלימים הקיצוניים ולנסות לשלבם במקומות אחרים במערכת. עם זאת,
לדעתי, לא צריך לעבור לגישה מחמירה בהגזמה ובכוונה, אלא להעניש
במידה ובתבונה.
תחום נוסף שיש לדון בו הנו האלימות בכבישים. לדעתי, יש להחמיר
את העונשים לנהגים שנוהגים בצורה מסוכנת ועל פי הצורך אפילו
לשלול את רשיונם (לתקופות ארוכות ואף לצמיתות). במקרים
קיצוניים של תאונות הנגרמות עקב נהיגה במצב של אי כשירות או
פגיעה בזדון יש להתייחס לנהג/ת כאל עבריין אלים לכל דבר
ועניין.
באופן כללי, אני חושב שאם נקטין את רמת האלימות במשפחה, בבתי
הספר, במקומות הבילוי, בכבישים, בצבא ואפילו את האלימות
המילולית והבוטות בשיח הציבורי ובזירה הפוליטית (עם כל חילוקי
הדעות והשוני), נוכל ביחד ליצור מקום שיהיה הרבה יותר נחמד
וכיף לחיות בו.
לדעתי, כדאי לשמוע ואולי גם לאמץ רעיונות טובים נוספים של
אחרים, כדי למצוא את הדרכים הטובות ביותר להסדיר את היחסים
החברתיים. את היחסים בחברה ניתן להסדיר בדרכים שונות, כולל
לעתים שימוש מוגבל באלימות. עם זאת, בכל מצב שבו פועלים רק
באלימות מעבירים את המסר שהאלימות היא זו שקובעת וגם יוצרים
מורשת של אלימות. בנוסף לכך, כשמגיבים על אלימות רק באלימות
(או רק בסלחנות), האלימות מנצחת. לסיכום, לדעתי האלימות הבלתי
מוצדקת והבלתי מוסברת מהווה סכנה ליחיד, לקבוצות השונות ולכלל
החברה.
עם זאת, חשוב לציין שאיני מאמין שניתן להגיע למצב אוטופי ללא
אלימות, שכן החיים הם דינמיים וכוללים מידה כזו או אחרת של
אלימות. במילים אחרות, האלימות לא תיעלם, אלא תישאר חלק
מהחיים, והמאבק בה הנו מאבק מתמיד. יחד עם זאת, בעבודה קשה
לאורך זמן רב, ניתן לצמצם ולמזער את האלימות. הצעד הראשון הנו
מודעות לנושא. לאחר מכן, יש לתרגם את המודעות לפעילות אחראית
כנגד אלימות לא מוצדקת, למרות שצריך גם לדעת מתי וכיצד לפנות
לרשויות על מנת לטפל באלימות חמורה.
אני חושב שביחד נוכל ליצור מקום שנחמד וכיף לחיות בו אם נאפשר
מקסימום חופש למקסימום אנשים, כל עוד אינם פוגעים באחרים, ונגן
על החופש הזה מפני גורמים אלימים הרוצים לכפות את רצונם על
אחרים. אני אופטימי בנוגע ליכולתנו לשפר את החברה שבה אנו
חיים, שכן איני מכיר מישהו שרוצה שיהיה לו רע. הבעיה היא שרבים
אינם רוצים או אינם מוכנים להיאבק על מנת שיהיה טוב יותר.
מה שלא קורה מעצמו - עלינו לדאוג שיקרה, אלא אם אנחנו רוצים
להמשיך ליהנות מלקטר. אפשר גם אחרת, אם באמת רוצים.
תחשבו בעצמכם ותיהנו מהחיים
(ואפשרו גם לאחרים לעשות זאת)
לתגובות:
Asaf.zilberberg@gmail.com