ולפעמים נחלשת
הרוח במפרש ואת הולכת
במדרחוב ומחייכת לעצמך
ואז נדמה לך שהיית רוצה
ליפול על איזה אי טובל בתכלת,
ובחופיו ללכת לאיבוד.
אחד כזה ,
כמו שהיית כותבת..

איזה מפרץ זוהר,
עם חול לבן וחיוכים של שמש
מבין ענפי דקלים. אולי
איזה מונסון של אושר לחודשיים.
ערסל שמתנדנד על גבול המים
בין החלום למציאות.
אחד כזה
שאיש לא יאמין, אם תספרי.

כשתתעורר הרוח תזכרי,
שאין לך זמן לבנות סוכה בחול,
ואין לך
שום עוגן להשליך באף מפרץ, ורק
הרוח, בודדה וממכרת,
תקח אותך, ותעזבי אותו,
האי על כל יופיו המשתרע.
חמדת הקוקוס, והתכלת, והחול.
את תעזבי אפילו
אחד כזה.