שלשום בצהריים נשברתי. זה היה די צפוי, אבל איכשהו עדיין הייתה
לי תחושה כזו של הפתעה מאכזבת.
אריק אומר שארבעה שבועות זה דווקא לא רע ושהוא לא היה מחזיק
ושאני צריך להיות גאה, אבל אני אישית יודע שאני מסוגל
ליותר...
הבעיה היא שאף פעם לא מצאתי סיבה מספיק טובה להפסיק.
כלומר, בראש אתה יודע שכשתהיה יותר גדול אתה תתחרט שבכלל התחלת
עם סיגריות ושאתה יכול לקבל סרטן והכל, אבל אתה מרגיש כאילו
המוח שלך לא מספיק כריזמטי לשכנע את הלב שזה לא שווה את זה.
ובלי שהלב שלם עם זה, באיזו שנייה חלשה אתה תמיד תישבר.

זה קרה כשקארסו סיפר לי על איך חברה שלו זרקה אותו.
אני בדרך כלל לא טיפוס מאד רגיש אבל איכשהו הפעם לקחתי בשבילו
ללב, ומהרגע שהוא התחיל לשפוך ידעתי שאין...את הסיפור הזה אני
לא עובר בלי סיגריה.

אחרי ההישברות תמיד עובר לי אותו סדר מסוים של מחשבות בראש.
אני ישר חושב על זה שלא נורא וסיגריה אחת זה לא סוף העולם,
ואפשר להמשיך כאילו כלום לא קרה ולא עישנתי אותה בכלל.
אבל אז באינסטינקט אתה חושב על אם צריך להתחיל את הספירה מחדש
או להמשיך אותה ממקודם - ואז אני חושב שאם אני כל כך מתעסק
בקטע של הספירה אז אני מחמיץ בכלל את כל הקטע של להפסיק לעשן.

כל בנאדם שמעשן בתיכון בא תמיד מוכן לשאלה "למה לעשן?" או
"ניסית להפסיק?"
כל מעשן שמכבד את עצמו מחזיק בתאוריות על כל נושא הסיגריות
והעישון, ובחלק מהמקרים גם על כל תעשיית הטבק.
חלקן נדושות, רובן הם סתם תירוץ אחד גדול לזה שאתה מכור, אבל
יש גם כמה מקוריות.
אני מכיר אחד שטוען שחובה לעשן בזוגות, התאוריה אומרת שעל כל
סיגריה שאתה לוקח נוצר תא סרטן, וככה לפני שהתא מתחיל לעשות את
העסק שלו אתה מדליק עוד אחת שיוצרת תא סרטני שיהרוג את התא
הראשון, הראשון חוטף סרטן ומת.
די פשוט; אמנם לא נבדק רפואית אבל...

בכלל, אני אישית אף פעם לא קניתי את הקטע הזה של ניקוטין.
לא יודע, הגוף אף פעם לא באמת ממש מבקש סיגריה, הנפש מבקשת.
שומדבר רציני, זה כמו לנשנש ביסלי אחרי שאכלת את הארוחה של
החיים שלך - אתה לא ממש רעב, אבל זה שם, וסתם מתחשק להתעסק
במשהו (ואל תגידו לי "אז תתעסק בדברים אחרים" כי סיגריות זה
העיסוק הכי כיפי...).
פשוט עשו מזה כזה ביג דיל שקשה לא לחשוב על זה כל הזמן; כל
הפרסומות נגד עישון האלה זה הדבר שהכי גורם לי לרצות סיגריה
בעולם!
(חוצמזה, לא משנה מה לא יגידו לכם, לעשן זה cool).
אבל הכי קל להאשים את התקשורת...



היא זרקה אותו ביום שני במסיבה של הסילבסטר, שזה גם השנה שלהם
ביחד.
אני דווקא לא ראיתי את זה בא הפעם, אבל קארסו אומר שהאפשרות
שזה יקרה הייתה די סבירה, רק העיתוי, והצורה...
תארו לכם אתם את קארסו עומד שם, מולה, באמצע הכיכר של הקיבוץ,
כל הפרצוף שלו כבר סגול מדמעות... וכל בית הספר, במקום לספור
אחורה את 10 השניות ולהתנשק, עומד שם ומסתכל עליו.
שלוש... שתיים... אחת... אפס... מינוס אחת... מינוס שתיים...
אני יכול לראות בראש שלי את המבטים שלהם, שהם כולם באמת לא ממש
רוצים לעמוד שם ולהסתכל על קארסו, ושבכלל הם היו שמחים אם כל
העניין לא היה קורה.
אבל קארסו ושירן הם הזוג של בית הספר... הם נפרדו בערך ארבע
פעמים מכתה ב' עד י"ב... ככה שכולם חייבים להיות שם כשזה
קורה.

אני למזלי לא הייתי שם, דניאל סידר לי דייט עם איזו אינה אחת
שהוא וקארסו הכירו מאשדוד, מהאלה שעל הפרצוף שלה רואים שהיא לא
נותנת.
שתינו בירה בראס-בר ונפרדנו יפה לשלום.
למחרת בצהריים קארסו מעיר אותי בטלפון בטון כזה של "נו, תשאל
אותי כבר מה קרה..."
היום הם כבר הספיקו לחזור, ואני, נשארתי עם הזין ביד ועם ריאות
מלאות פיח. בפעם הבאה אני לא אקח ללב.