[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלעד זעירי
/
סיפור מספר 9

זאת הייתה הפעם הראשונה שלי במקום כזה. לא שזה הפריע לי עד כה,
אני לא זה שלחץ לבוא הנה, זאת הייתה אשמתו הבלעדית של יוני
שכבר חודשים לוחץ עלי לבוא. "בוא, תנסה את זה פעם", הוא נהג
לומר, "תראה, זה כיף לא נורמלי!". אז לבסוף, אחרי חודשים של
שכנועים על סף שטיפת מוח, הסכמתי לבוא איתו, לפחות פעם אחת,
בשביל לחוות דעה.
לקח לנו הרבה זמן להיכנס פנימה, השומר בחוץ לא האמין לי שאני
מעל גיל 18. "מקסימום 16", אמר. לא עזר כלום - תעודת הזהות
שלי, רשיון הנהיגה, שום דבר לא שכנע אותו. "הכל ניתן לזייף",
אמר. בסופו של דבר יוני הצליח לשכנע אותו והוא הכניס אותנו
פנימה, עדיין סוקר אותי במבט חשדני.
"הוא חדש פה", יוני הסביר בטון מתנצל, "אחרת לא היה עושה לנו
בעיות". הנהנתי באדישות והמשכנו לצעוד פנימה, לאולם המרכזי.
המקום עצמו היה מעוצב יפה, קירות צבעוניים, אורות חזקים ומלא
באנשים. התיישבנו סביב שולחן ליד הבמה. "זה המקום הכי טוב פה",
יוני הבטיח. בחורה צעירה, חשופת חזה, ניגשה אלינו ושאלה אם
אנחנו רוצים להזמין משהו לשתות. יוני הזמין איזשהו משקה
אלכוהולי עם שם מוזר ואני הזמנתי בירה. הבחורה רשמה את ההזמנה,
חייכה אלינו והתרחקה לכיוון הבאר. הייתה לה שמלה שחורה, קצרה
וחושפנית. כך שבזמן שהיא התרחקה, חלק גדול ממנה היה חשוף
למראה.
"רוצה סיגריה?", יוני שואל, תוך כדי שהוא שולף את החפיסה מהכיס
ואת המצית הקבוע שלו. "לא", עניתי בקרירות. הוא יודע שאני לא
מעשן, אבל למרות זאת הוא ממשיך להציע לי סיגריה בכל פעם שהוא
מוציא אחת לעצמו, בידיעה שאני אסרב. "יש לי הרגשה שתהנה פה
נורא", הוא אומר בחיוך ונושף החוצה עשן סיגריות סמיך. אני משיב
לו בחיוך מזויף ומסתכל סביב.
ישנם הרבה אנשים, כולם גברים כמובן, רובם מבוגרים ממני ומיוני
אבל ישנם כמה שנראים בגילנו. אחוז גדול מהם מעשנים, מוסיפים
שכבה נוספת לעשן הרב שאופף את החדר. מרביתם אוחזים בכוס בירה
ביד, או שישנה כוס חצי מלאה שמחכה להם על השולחן. דבר אחד
משותף לכולם, פניהם של הכל מופנים לכיוון הבמה המרכזית, בה
צריכה להתחיל ההופעה בקרוב. מוזיקה קצבית מתנגנת בעוצמה דרך
הרמקולים הענקיים שמוצבים בכל צד של הבמה. הבסים החזקים
מרעידים את השולחנות לפי הקצב.
ואז מתחילה ההופעה. יוני מחייך מאוזן לאוזן. המוזיקה מאיטה את
הקצב ועל הבמה מופיעות ארבע נשים, מנענעות את גופן לצלילי
המוזיקה ושריקות הגברים סביב, שלפתע התעוררו לחיים. כולן
לבושות באותן התלבושות - שמלות מיני כחלחלות, חולצה ירוקה בעלת
מחשוף עמוק וצעיף ארוך סביב צווארן. כל אחד מהפריטים ניתן
להסרה בקלות.
הן מיד פוצחות בריקוד מענטז, מנענעות את גופן מצד לצד
בחושניות. יוני כבר מזמן כיבה את הסיגריה בתוך המאפרה על
השולחן ועסוק בשאגות עידוד ושריקות מלאות התלהבות. אני יושב
בכסא שלי, כוס הבירה ביד, ומסתכל על המתרחש, לא נסחף בגל
ההתלהבות סביבי.
הן מתחילות לשחק עם הצעיפים, כורכות אותם סביב גופן ומסובבות.
אז, כאשר הקהל משולהב כהלכה, הן מורידות את החולצות בתנועה
חדה, מנופפות אותן באוויר וזורקות אותן  לבין הקהל, חושפות
לעולם את חזיהן המפותח. יוני מזיע בפראות, צורח בהתלהבות. אני
לוגם מהבירה.
השמלות הן הבאות בתור להעלם מגופן, מוחלפות במראה תחתוניהם
המנימליסטים אשר מתנועעות יחד עם ירכיהם בתנועות מעגליות.
ארבעתן סובבות את הבמה בדילוגים. משהו מטריד אותי ואני מניח את
הבירה על השולחן, רוכן קדימה בכדי לראות טוב יותר ופותח את פי
בתדהמה.
הקהל משתולל כשלבסוף גם התחתונים הסקסיים מופשלים מגופן.
המוזיקה גוברת, הקהל כולו על רגליו, שואג בהתלהבות, ורק אני לא
מסוגל לזוז, נשען אחורה על הכסא ולא מסוגל להסיר את עיני
מהרקדנית מולי.
אני לא יכול לעצור זאת יותר ומתפרץ בצעקה - "אמא ?!"
נדמה היה שלמספר דקות המוזיקה דממה לחלוטין; החשפניות, ביניהם
אימי, קפאו במקומן ועיני כל הקהל, שעד כה היו נעוצות בגוף
הרקדניות, הופנו אלי. אמא הביטה בי מהבמה, חיוך נבוך על פניה,
ולחשה לי משהו בנוסח 'אני מצטערת', קשה היה לשמוע מה בדיוק כי
באותו רגע המוזיקה חזרה לעוצמה הרגילה שלה. החשפניות חזרו
לרוטינת הריקודים שלהן ואמא הפנתה מבטה ממני וחזרה לנענע את
גופה בהתלהבות.
הקהל כולו חזר לעמוד על רגליו ולהריע, מלבד יוני שסקר אותי
בקפדנות ולבסוף שאל, בטון מהסס, "זאת אמא שלך?!"
הנהנתי בהסכמה
"וואו", סיכם ופנה למלצרית בצעקה, "אני חושב שאנחנו צריכים פה
עוד שתי בירות !!"
לבסוף הסתיים המופע של אמא ומספר חשפניות אחרות, מצוידות
בשוטים, עלו לבמה. הקהל כולו הריע בהתלהבות, מלבדי ויוני. יוני
היה עסוק בלגימה נוספת מכוס הבירה החמישית שלו, בזמן שאני
תחבתי את ראשי בין ידיי באפתיות. "רוצה ללכת?", הוא שאל.
הבטתי סביב, על הגברים המולהבים, על החשפניות על הבמה, על
האורות החזקים והקירות הצבעוניים. "כן", פלטתי.
שילמנו על המשקאות ויצאנו מהמקום, השומר בכניסה עדיין בחן אותי
במבט מוזר. בחוץ היה חשוך וקר. יוני הלך לצידי, איש לא ידע מה
לומר.
"לא נורא", אמר לבסוף והוסיף, "אם זה מנחם אותך, היא הייתה הכי
יפה שם"
"זה לא", אמרתי. הוא חייך והמשכנו לצעוד חזרה הביתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נפלה לי השן
הקידמית
אני נוסעת
לירושלים


ההיפראקטיבית
פסיבית


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/10/01 1:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד זעירי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה