שמירות! כן, בלי שום קשר לרצונך או תפקידך העכשווי בשרשרת
הקיום של עולמנו שולח אותך צה"ל לשמור וזאת במסגרת תעסוקה
מבצעית, שכמו כל דבר בצבא גם לה יש ראשי תיבות: תע"ם. לאחר
ההלם הראשוני אתה מבין שלא יקרה שום דבר אם תתרום קצת, בין אם
זה בתקופת שירות הסדיר שלך או במסגרת המילואים, לביטחון
המדינה. אולם כשאתה מגיע למקום היעד, אתה מבין עד כמה נפלת. לא
יודע למה אבל לי  תמיד יוצא לשמור במקומות שלקרוא להם "חור" זו
מחמאה בשבילם. מקומות כאלו שכשאתה נמצא במגורים אתה לא מצליח
לישון בגלל שהחבר שלך, ששומר, לועס מסטיק.
אמצע שום מקום, ואומרים לך תשמור. פשוט הורג אותי הקטע הזה.
"על מה לשמור?" אתה עוד מנסה למצוא איזה הגיון. "על המקום הזה"
מתקבלת התשובה הבלתי נמנעת. "אבל אין פה כלום. רק חול ועמודי
חשמל", אתה עוד מנסה לשכנע איך שהוא. "אנטנות", מתקן אותך
האחראי. "אנטנות, לא עמודים ועליהם אתה באמת שומר". טוב, אחרי
ויכוחים קלים, אתה מתחיל להבין את גודל הצרה ואז מגיע שלב
התדרוך. עוד חוויה צה"לית, שנשארת לך לכל החיים. המתדרך, שעד
עכשיו עשה רושם שהוא רק בא לוודא שהגיעו מספיק אנשים ולעוף משם
כמה שיותר מהר, מרגיש קרבי לפתע ומתחיל בתדרוך. מילא, תסביר
איפה נמצאים, על מה שומרים, כמה נהלי חירום ויאללה, אבל לא.
אי-אפשר לשבור לו את התפקיד. תמיד זה מתחיל בסקירה כללית של
האזור, שמשום מה מהסבר כללי על היישובים באזור, ההסבר גולש עד
למיקומם של מדינות ערב ומזרח אסיה ומצבה הפוליטי, הגיאוגרפי
והכלכלי של מדינת ישראל במאה האחרונה. לאחר מכן מתחילים לעבוד
על כיוונים. איפה זה צפון, איפה זה הים (לשם, בדרך-כלל, המתדרך
הולך  אחרי התדרוך וכמעט תמיד זה נפלט לו, כאילו לא בכוונה)
וכדומה. לאחר מכן באות השאלות. מה קורה אם מחבלים מגיעים
מכיוון דרום (בורחים לכיוון צפון?), מה קורה אם אנטנה נשרפת
(מכבים אותה?) וכהנה. גם מקומם של נהלי חירום אחרים לא נפקד
בתדרוך ואז מגיעה אבן הנגף הראשונה. שעות השמירה. אתה וחברייך
לאבטחה, שעד עכשיו נמנעת מלהיכנס בהם כי הכנסת לך טוב מאד לראש
שהם האנשים היחידים שתראה במשך החודש הקרוב, הופכים לאויבים.
מי ישמור ראשון, מי יקבל את השעות הקלות ומי את השעות הקשות,
שייצא לכל אחד מרווח מספיק כדי לישון בין השמירות ושלכל אחד
ייצא בהתאמה אותן שעות שמש וירח. אני רוצה להגיד לכל מי שלא
התנסה בדבר שהנושא דורש חישובים מתמטיים מורכבים, המשתווים
בסיבוכם רק לחישוב ציון התאמה לאוניברסיטאות. לאחר שעה קלה של
חישובים ופשרות למיניהם נמצאת הנוסחה המתאימה לשמירה. שאתה
חושב שהכל כבר עבר, זהו הזמן האמיתי להתעללות של המתדרך. אז
בדרך כלל הוא מביא את היציאות שלו. אתם יודעים מה צומח פה?
חרצית הדרדר. אנחנו בישוב  שלנו מגדלים אותו" ממש מעניין אותי.
אם הייתי רוצה לדעת, הייתי פותח בריטניקה לנוער.
ואז, שאתה על סף עילפון, המתדרך הולך. כן  זה קורה מתי שהוא,
אבל אז אתה מבין שנשארת עם כל ה... ביד. כי עכשיו יש לך שקט,
אבל יותר מדי שקט. פשוט שקט תהומי כזה. כולם צריכים קצת שקט
לפעמים. להיות קצת לבד ולנקות את הראש. הבעיה שבמקומות הללו
השקט מקיף אותך במעין עננה כבדה, ולא נותן לך מנוח עד שאתה ממש
מתגעגע למתדרך.
אבל הלוואי שהיה רק שקט. הבעיה היא שלא באת לבד, אלא אתה נמצא
עם חברייך לאבטחה (ואני מדגיש, חבריי רק בקשר לשמירה). כשאתה
רואה את האנשים שאתך באבטחה, אתה מבין מי משתמש בשמיכות
הצה"ליות, נהנה מהאוכל הצבאי וסובל מהפרעות נפשיות רבות מאד,
שמתפרקות, משום מה, במלוא עוזם בתעסוקה המבצעית.
אמנם, אנשים מתחלפים מאבטחה לאבטחה, אבל בדרך כלל אלו אותם
טיפוסים. ראשית לכל, תמיד יש את העציר. מההתחלה הוא מנסה לבסס
את מעמדו בתור אחד שלא מתעסקים אתו. ובצדק! כבר בגי'פ שלוקח
אתכם, הוא מתחיל עם השאלות. בהתחלה הוא מציג את עצמו ושואל
שאלות הכרות, אבל אחר-כך מגיע השאלה המרכזית. תגיד בכלא כבר
היית? העניין הוא, שלמרות שלא היית אף פעם בכלא, שאלה זאת
מעמידה אותך בבעיה תהומית. אמנם לא ישבת אף-פעם אבל אסור
להראות לו שעצם השאלה שלו הפחידה אותך, דבר שעלול להיות גורלי
בהמשך ופשוט אסור לך לוותר. בדרך כלל אתה ממציא איזה סיפורון
על ישיבה בכלא למשך שבועיים על התפרעות קטנה שביצעת בעברך
הרחוק. אבל גם לזאת מוכן גיבורנו השולט והוא לא מרפה ממך.
"באיזה כלא היית?". אני זוכר שמות של בתי כלא? אה, לרובם יש
שמות של מספרים. "כלא 4" אתה עונה בגאווה סמויה וחוגג לרגע את
ניצחונך הקט, אולם חברך מתעשת במהירה. אהה כלא 4 זה שטויות,
ממש בית הבראה. כלא 6 זה רציני. בקושי נותנים לך לישון,
מעבידים אותך כל היום ובקושי יש ביקורים. "אהה", אתה מהנהן,
לזה כבר אין לך תשובה. הרי לא יכולת לדעת מראש שבחרת  דווקא
בבית כלא 5 כוכבים. הבחור הוכיח את עליונותו עלייך ואתה מבין
שלחלק מהשמירות הבחור לא ממש יגיע בזמן ולא כדאי לצעוק עליו
כאשר הוא מלכלך את המטבח ואתה אמור לנקותו. שנית לכל, יש את
החנון שמנסה לעשות רושם בהתחלה, אבל אחר-כך נבלע בתוך עצמו, קם
שעה וחצי לפני השמירה כדי לא לאחר, מחליף אותך 15  דקות לפני
השמירה שלו ודואג שלא תירדם בשמירה ושתעשה אתו את כל הפטרולים
כי הוא מפחד לעשות אותם לבד ומפחד שיתפסו אותו יושב. בנוסף
אליו נמצא הבחור השתקן שרק בשבוע השלישי בערך אתה יודע איך
קוראים לו. כמו-כן יש את איש העסקים, שתמיד מדבר בטלפון,
ומבלבל במוח כמה הוא מפסיד כל יום שהוא נמצא רחוק מהבית
ולעומתו הרב שגלן שמבלבל במוח כמה אוכלוסיית הבנות בישראל
מפסידה כל יום שהוא נמצא אתנו. אם יש לך מזל, נמצא אתך גם
בחור, שכונה על-ידי, ה"מלך" של האבטחה (בסבירות של אחת לשלוש).
זה שמבשל לכולם, שוטף את החדר והכלים כל חצי שעה, בא לשעשע
אותך בשמירות, מצטט מתוכניות טלוויזיה מוכרות, מחקה אנשים
ובכלל נהנה מהחיים אפילו שהוא שומר ועושה שמח. בדרך כלל הוא גם
קצת מופרע (תראו לי אחד שיכול להנות שהוא שומר) מה שתורם
לאווירה הכללית. אם נמצא איתך אחד כזה אתה באמת יכול להירגע
ולהתחיל להאמין שהשמירה תעבור מתי שהוא.
אז מה עושים באבטחה? כלום, באמת שום דבר. אז איך מעבירים את
הזמן? קודם כל מספרים את סיפור חייך ושומעים את סיפורי אלו
ששומרים אתך. בכלל, אני חושב שזאת תופעה פסיכולוגית שצריכה
להיחקר בצורה מעמיקה איך שאנשים נפתחים. טיפוסים, שבדרך-כלל לא
היית יורק לעברם והנה אתה יושב ומספר להם דברים אישיים שלפני
זה סיפרת, אולי, רק לחברים הטובים שלך. חוץ מזה אתה מקשיב המון
לרדיו. כן, אותו טרנזיסטור קטן שהיית שומע בו רק שירים
ושערים,הופך למחצית עולמך. בנוסף, בשמירות, כנראה מתוך שעמום,
אתה מצליח לחשוב על שאלות ובעיות פילוסופיות, שלא היית חושב
עליהם בד"כ. אחרי שגמרת לנתח את יחסיך עם כל חברותייך (שתי
דקות בערך...), מצבך הפיזי והכלכלי ובניית תוכנית חומש לשנים
הבאות, אתה שם לב לדברים קטנים ולא משמעותיים לכאורה. קחו
לדוגמא את נושא הבמבה.
את שקית הבמבה בישראל ניתן למצוא בשני גדלים עיקריים: 25 גרם
ו 80 גרם (נשמע כמו התחלה של פרסומת, לא?). אולם לאחר בדיקות
מעמיקות שערכתי, התצרוכת הממוצעת לבן אדם רעב היא בן 50 ל 60
גרם. לפיכך אתה נשאר עם רבע שקית במבה ומכיוון שאתה מרגיש
פראייר להשאיר רבע שקית, אתה מסיים לאכול את הכל. דרוש שינוי
ומייד. למתחכמים שבנכם שחושבים לקנות 2 שקיות במבה קטנות
ולפתור את הבעיה אומר שזהו דבר פחות מחוכם מלאכול את שארית
שקית הבמבה .מכיוון ש 2 שקיות במבה קטנות עולות יותר משקית
במבה אחת גדולה, אז זה ממש לא ריאלי. לאחרונה נכנסו חברות
חדשות עם מוצרים תואמי במבה ותקוות חדשות נשבו באזורנו, אולם
גם הן לא הביאו את השינוי המבוקש ונשארו בגדלים המקובלים.
הפתרון היחיד לניצול מלא של שקית הבמבה מגיע כאשר אתה אוכל
אותה בחברותא ואז בין רבע לחצי שקית הולך על כיבודים. אולם
לשמירות זה לא פרקטי.
בכל אופן אחרי שאתה כבר יודע בעל-פה את כל חידודי הלשון של כל
השומרים שהיו לפנייך, ודאגו להשאיר את חותמם על עמדות השמירה
(הוריאציה של "בית"ר אלופה" הופיעה הכי הרבה פעמים), מדגם את
טבלת הייאוש שלך, קורא 5 ספרים וחורש את העיתון, אתה מגיע ליום
ההחלפה שלך, שביחד עם היום הראשון שלך הוא היום הכי קשה. קודם
כל תמיד יש את הפחד, שלא יבואו להחליף אותך. לך תדע אם הקצינה
טעתה בתאריך, הנהג לא הגיע או לא יודע מה. בדרך כלל החרדה הזאת
מתמשכת ונהיית ריאלית יותר ויותר, כי אותך משום מה אף פעם לא
באים להחליף בזמן. לא יודע למה, אבל אני תמיד מגיע בבוקר ואותי
באים להחליף בערב. אבל העיקר שיגיעו. זה קורה מתי שהוא והנה
הגי'פ עושה דרכו מהש.ג. לכיוון המגורים והוא מלא בשומרים שבאים
להחליף אותי. הללויה. אולם ארוכה הדרך אל העושר.
אם חשבת שהתדרוך מעצבן כשהגעת, הוא מעצבן על אחת כמה וכמה
שאתה רוצה לעוף משם., אבל, כמובן, אסור לך עד שאחרון החיילים
שבא להחליף אותך יסיים את תדרוכו. לאחר מכן יש את הטקס המסורתי
של החלפת החתימות על הציוד, בדיקתו, ניקיון המגורים ואז סוף
סוף עולים לגי'פ ויוצאים  הביתה. האמת היא שאף פעם לא הבנתי את
נושא השירה בציבור. אבל לפי דעתי הוא הומצא כאשר חיילים יוצאים
הביתה לחופש ומסיימים אבטחה או מילואים.
כך אנחנו נוסעים להנאתנו. בדרכנו הביתה, הפתעה! כשאני מציץ
מהחלון אני שם לב לתופעה מוזרה. יצורים שנראים כבני אדם, אולם
רובם עם שיער ארוך ונפיחות מוזרה באזור החזה. כשאתה מתעורר
מההלם אתה שואל את הנהג לפשר המחלה החדשה הזאת, אולם הוא, בחצי
חיוך, מודיע לך שאלו בנות. "בנות?"  אתה שואל ונזכר רק לאחר
הסבר קצר של הנהג שלא מתעצל ומנצל את ההזדמנות כדי לספר לך על
כיבושיו האחרונים בתחום הנ"ל.
זהו. לכל דבר יש סוף. ומה עכשיו? פשוט מחכים. עד העונג הבא...