מוקדש לאוריון
"תני לי טיזר ואוכל להניע את הסיפור"

הגעתי הביתה, עייף מהעבודה. על השולחן בפינת האוכל חיכו שתי
צלחות, סכו"ם, אוכל ונרות. המדהימה בנשים חזתה מראש שאחזור רעב
ועייף, חשבתי. לקחתי צלחת, את הסכו"ם ואוכל, והלכתי לראות את
גמר הליגה בטלוויזיה.
מזווית העין ראיתי את מיכל, אישתי, המדהימה בנשים, עומדת לידי,
מתעניינת לדעת מה התאריך היום. "28 באפריל," הודעתי לה, בלי
להסיר את עיני מהמסך. גם שבריר הריכוז שנדרש לי לענות לה מנע
ממני ליהנות ממהלך מבריק. "נדבר אחרי המשחק" התחננתי, ושיקעתי
את כולי במשחק שמולי. היא אמרה אח"כ עוד דברים, אבל לא היה בי
את הריכוז הדרוש להבין אותם.
בהפסקת הפרסומות הלכתי להביא בירה מהמקרר. בקבוקי הבירה הוזזו
ממקומם לטובת בקבוק שמפניה. ממתי אנחנו שותים שמפניה, ואיך זה
יותר זמין מהבירה שלי? מה קרה לה? השניות היקרות בהן חיפשתי את
הבירה כמעט עלו לי בהחמצת סיום הפרסומות, אז כשמיכל שוב ניסתה
להסיח את דעתי קלטתי רק את המילים "יום הנישואין". "אמרתי
שנדבר אחרי המשחק!" כבר הייתי עצבני. "זה משחק חשוב, זה גמר
הליגה, זה קורה רק פעם בשנה. מה שלא יהיה לך להגיד לי - זה
יכול לחכות עוד שעה!". היא נראתה קצת מבויישת, והלכה לכיוון
חדר השינה שלנו. עשר דקות לפני סיום המשחק היא אמרה שהיא
עוזבת. נופפתי לה לשלום ופיספסתי את הנקודה, שבדיעבד התגלתה
כמכריעה במשחק.

כשהמשחק נגמר כבר הייתי הרבה יותר מפוייס ורגוע. "מיכלי",
קראתי לה, "אני פנוי עכשיו, מה רצית להגיד לי?" לא היתה תשובה.
עברתי בכל הבית ולא מצאתי אותה. מתוך תסכול התחלתי לפתוח
ארונות ומגירות. הדבר היחיד שגיליתי היה שגם הבגדים ומברשת
השיניים שלה נעלמו. הבגדים ומברשת השיניים שלה נעלמו. הבגדים,
ומברשת השיניים, שלה... היא עזבה אותי! מיכלי שלי עזבה אותי!

אחרי שהתקלחתי והחלפתי בגדים, שכבתי באלכסון במיטה, שפעם
חלקנו, וניסיתי להבין למה היא עזבה. לא הצלחתי. כל הזמן הבזיקו
מול עיני תמונות מהפגישה הראשונה שלנו, אהבה ממבט ראשון.

הייתי במסיבה של חבר, וראיתי אותה - שיער גולש, עיניים ירוקות
חודרות, גוף משגע, חיוך שובה לב - ושקט מוחלט. צפיתי בה לאורך
הערב, מחייכת לאנשים, מקשיבה בעניין, מהנהנת לאישור או זוקפת
גבה בתמיהה - ולא אומרת מילה! כשיצאה למרפסת לשאוף אוויר,
ניצלתי הזדמנות ללכוד אותה לבד.
"את אילמת?" שאלתי בעדינות, מצפה להנהון מבוייש ומתכונן להביע
השתתפות בצער.
"כן" באה התשובה הלא-צפוייה בעליל.
חייכתי במבוכה. בטח נראיתי מאוד מטופש.
"הסבר" היא חייכה אלי בחזרה. הייתי המום מכדי לענות.
"אני אילמת משום שאין איש המקשיב לי".
לטשתי בה מבט מופתע, חייכתי באישור משהבנתי.
ואז ירדתי על ברך, לוקח את ידה בידי: "אני מבטיח תמיד להקשיב."