יום חמישי. אני עובר וזה סופי.
בניין מרופט בן שלוש קומות, אין סלון - רק קוביה קטנה של
מרצפות שמתחברת באופן כמעט ישיר לשירותים ומקלחון קטן.
"אתה מוכן להתקלח במקלחון במהלך שארית חייך?" אבא שלי מודד את
סף הפינוק שלי. אני מוכן להתקלח במלתחות על חוף הים אפילו, וזה
בכלל לא עד סוף החיים. רק לקצת.
המטבח הוא סוג של מסדרון עם מקרר וכיור, וחדר השינה מאכלס כמות
לא רעה של חיות. חלקן ישנות, חלקן מתות, וחלקן מטפסות לי על
הזרוע. אני מאוהב.
תיבת הדואר נשברה, אז הדיירים הקודמים אלתרו עם מנעול קטן.
משהו שהזכיר לי את המנעול שאחותי הייתה נועלת אתו את היומן שלה
בכיתה ד'. ובאותה נשימה שאני חושב על היומן שלה, אני מתקשר
ומספר לה שעשיתי את זה. שעברתי וזה סופי.
ואז אבא שלי מסתכל עליי באותו המבט המודאג, זה שהוא הביט בי
כשאמרתי לו שאני הולך להגביר ספרות בתיכון. והוא ואימא שלי
מחליפים מבטים, ופתאום גם היא נדבקת במבט שלו. אז הוא אומר לה
- "לא נורא, טובה, לפעמים כל מה שאפשר לעשות זה לקחת המון
אוויר לריאות, להבין שזה המצב ולנשוף את הכול החוצה."

יום שישי. יש לי שכנים חדשים. הדיירת ממול בת 31, מדהימה
אמיתית. יש לה שער שחור ונמשים שמכסים רק את האף וקצת מתחת
לעיניים, כדי שלא יראו את השקיות השחורות. בעלה מת במלחמת
לבנון השנייה, ומאז זה רק היא והילדה. לפעמים בלילה אני שומע
את הילדה מתעוררת, ובוכה, וצועקת, וכל מה שבא לי לעשות זה לרדת
לשם ולצרוח עליה שתשתיק אותה כבר. ואז אני פותח את העיניים,
וכמעט, אבל רק כמעט מספיק לקום מהמיטה, ופתאום אני מרחם עליה
נורא. ואז אני נזכר שאימא שלי פעם אמרה שהילדים שלה זה הכול
בחיים, וכבר לא מתחשק לי לצעוק על הדיירת עם הנמשים - שהילדה
זה כל מה שנשאר לה בחיים. אז אני עוצם עיניים חזרה, חושב קצת
על המנומשת בלי בגדים, וסולח לה.

החיים נעשו די שגרתיים, מהעבודה, לפאב, לחברים, לים, ובלילה
שוב הילדה של המנומשת שצועקת מהעבר השני של הקיר. אני חושב
שהיא חלמה חלום רע הלילה - משהו על אבא שלה שמת במלחמה. אני
מנסה להיזכר אם זה הגיל שמתחילים לחלום על מוות, או שאולי רק
ילדים של מלחמות הם ככה. אבא שלי גם היה ילד של מלחמות, אבל
הוא כבר לא מפחד מהמוות. גם סבא שלי לא. כנראה שבגיל מסוים אתה
מפסיק לפחד מהמוות ומתחיל לתכנן את הזמן שלך עד שהוא יגיע, או
את החיים שאחריו. הילדה לא מפסיקה לצרוח על אנשים עם רובים
וטנקים שמתפוצצים.
אני שוב מדמיין את המנומשת בלי בגדים וסוף סוף נרדם.



שוב חמישי. חודש שלם שאני בעיר הנכספת. מנסה להבין מה אני עושה
פה ומתגעגע קצת למושב. החלטתי לנסוע באוטובוס, רק כדי להרגיע
את המחשבות. קניתי חופשי יומי, והחלטתי לעשות לי יום של
נסיעות. מאלנבי לדיזנגוף, מדיזנגוף לתחנה המרכזית, ומשם
לבוגרשוב, לטיילת ואפילו כמעט והגעתי לרמת גן.
באמצע היום עצרתי בנחלת בנימין, וממש בכניסה הייתה לי הרגשה
כזו של פרפרים בבטן. לא פרפרים רעים וגם לא פרפרי התאהבות, אלא
פרפרים של תחושה מוכרת מהילדות. מהתחושות שלא עוזבות אותך עד
שאתה מת. כמו ההרגשה כשאתה מחכה בתור למגלשות בפארק מים. אתה
מסתכל למטה ורואה את התור הארוך ואז מסתכל למעלה לראות כמה עוד
נשאר. ואתה קצת רטוב, והאף שלך נוזל, ויש לך כאב בטן, כי אתה
קצת מפחד להתגלש. וההרגשה הזו לא נעלמת, לא כשאתה עולה על
המגלשה בפעם הראשונה, ולא כשאתה כבר אבא גדול עם ילדים ועולה
אתם שלא יפחדו בעצמם.

השמש כבר הפכה כתומה מבעד לחלונות של האוטובוס. העננים כיסו
אותה כמו שמיכת צמר נעימה, וכל שנותר הוא לחזור הביתה. כמה
תחנות לפני הבית עלתה הדיירת המנומשת ממול ואתה גם הילדה.
המנומשת חייכה אליי, והילדה נשארה עם אותו פרצוף עצוב וקבוע.
עברנו ליד חנות גלידה, והמנומשת הבטיחה לה שמחר, אם היא תתנהג
יפה, הן ילכו לקנות גלידה. הגלידה נראתה כל כך מפתה, שגם לי
התחשק פתאום להיות ילד טוב.

שישי, מחר שבת.
הייתי ילד טוב כל השבוע, והחלטתי לפנק את עצמי בגלידה שהמנומשת
הבטיחה לי אתמול. בחרתי איזה שלושה טעמים, והתיישבתי על ספסל
מלוכלך במסטיקים ישנים. ליקקתי איזה שלושה ליקוקים וזרקתי. ככה
זה בתל אביב, הכול נראה טעים עד שאתה טועם את זה.
בדוכן הגלידה השמיעו את "טורנדו" של פוליקר, וזו הייתה הפעם
הראשונה בחיים שלי שהשיר ברקע כל כך לא התאים למצב.

אז נשארתי לשבת על הספסל ובהיתי בגלידה נמסה לה עד כלות.
חישבתי עוד כמה חודשים נשארו עד לסיום חוזה השכירות. מולי
הבטתי במנומשת קונה לילדה גלידת וניל שוקולד, וקיוויתי שלפחות
לה יהיה טעים. ואני מביט בה במבט מודאג, אותו המבט שאבא שלי
הביט בי כשעברתי לכאן מלכתחילה. ואז המנומשת מביטה בי ואני
מדביק אותה במבט שלי.
ואני מביט בה  ואומר לה בלב - לפעמים כל מה שאפשר זה לקחת המון
אוויר לריאות, לומר "זה המצב" ולנשוף את הכול חזק החוצה.