כמו כל סוף שבוע. אני חוזר הביתה, מותש ובאפיסת כוחות
נכנס הביתה שוב לאותו תסריט...

תזכרו צוערים! כל מה שלמדתם ותרגלתם כאן, נשאר כאן!
שום דבר לא יוצא הביתה לאמא, לחברה, לחבר מהגן...
אפילו לא לאח! אתם, מהיום, לא סומכים על אף 1.

שוב ענן אבק עלה השמיימה נוכח מרוצתם של הנערים
על משטח החצץ הגדול שפרס את מתחם המחנה שלהם.

זחילות... האבקויות... מסדרים... פאק! נחתכתי ביד.
עוד דקה שאנחנו ב"מצב" על האגרופים...  והמפקד...
הוא סתם יושב על הכיסא שלו, כוסס חתיכות עור
ומדי פעם מעיף מבט לכיוון מאהל המפקדים...

השמש עובדת כאן יותר מכל השרירים בגוף יחד...
ההשפעה שלה היא איטית, חזקה... ואורכה "נצח"...
מזל שלא שומעים את המחשבות שלנו,
אחרת היו ממהרים להעיף כמה מאיתנו לקיבינימאט!
למען האמת, אסור לנו לחשוב על כלום.
רק להיישיר מבט אל המפקד ולחכות לאות ממנו,
כמו במשימה אמיתית...

שקט.. השמש מדברת עכשיו... היא מפקדת עלינו.
זה נתון בידיה, חסד עליון יכריע אם נתייבש למוות
וכשהצלילות לא תצליח לשמור על איפוק והגוף
כבר לא ירצה או יוכל להשאר במצב, נצנח כמו אבן
עם הפנים לתוך הרצפה ונתמלא מדם פציעה
שגרמנו לעצמנו..

בום.. מספר 13 קיבל בעיטה בצלעות...
המפקד לא חייב לו כלום! הוא פשוט ממשיך הלאה
ומחפש את מי שלא מרוכז... 13 מסדר את נשימתו
בעוד חוט דקיק של רוק רב שעלה בפיו נפלט על האדמה.
אסור להישבר, לכאוב, לוותר לצעוק או לירוק.

"צוער up על הרגליים!"
אף אחד מאיתנו לא זז כולם נשארים דרוכים
זה לא מעניין אותנו מה קורה שם מאחורה...
רק מחכים שהמפקד יגיד...
" ה-ק-פ-צ-ה-!!! "

שוב יוצאים בריצה מוטרפת, אף אחד לא רואה בעיניים
עוברים דרך ולא ליד... מרימים ת'אדמה...
לא שומעים כלום חוץ מהנשימות...
תחושת כאב שורף בצד הבטן וחלק מהצלעות..
קיבלתי פצצה מהמפקד... שוב פעם ריחפתי...
אמרתי "לי זה לא יקרה"... חייב לשמור מבט על המפקד!

לילה עכשיו... כולנו כמו גוויות בתוך שקי השינה.
אף אחד לא זז!  חוץ מהרוח והצרצר ששומעים מרחוק
לא שומעים ולו נשימה אחת, כאילו שאנחנו בכלל לא פה.

בכי. אני פותח ת'עיניים והאישונים הרחבים שלי סורקים
הם לבדם את סביבתי. אף לא תנועה מיותרת עם הגוף,
פה, רק העיניים והאוזניים משחקות...

לא עברה שניה, אני עוצם עיניים ושוב פותח אותם.
מפקד נכנס לאוהל. הוא עוצר ליד המיטה של 21.
לא עוברות 5 שניות והוא כבר מלווה אותו החוצה.
נשארנו 18...

חום, קור, כאבים, דם, לחץ... שלושה שבועות.
יצאנו הביתה...
אני רואה את 14 לוקח את אותו קו שאני עולה עליו.
רואה, אך לא מוציא מילה!  אפילו לא מבט 1 נוסף.
נשבעתי לשתוק...