עד היום לא האמנתי. עד הבוקר לא האמנתי שזה אפשרי. ויותר מזה,
לא ידעתי..

רחובות עכו העתיקה נראים כאילו אלפי שנות עברו עליה מגוון
צבאות אדירים של ההיסטוריה, תרבויות וסיפורים..
סיפורים שנרקמו בלילות בלי שינה לצלילי תנים מייללים הפולשים
לאדמות אבן לא להם.. בדומה לאויביי התקופה ההיא שדעכו אט..
כמה מזה אמיתי וכמה מזה פשוט נתפס כ"לא הגיוני" או לא נתפס
בכלל,אבל אני, היום, יודע...

היה זה מה שרבים כינו בשם 'מאורעות תרצ"ו' כשהרבי כנס את כולם
בפעם הראשונה.  "מכובדיי, הקשיבו נא!"
הוא סיפר לנו על חוליות מחבלים, על סליקים וימינו אז "אנו
באנו". אח"כ, כאשר הקהל נרגע  ושכח מעט מהזוועות, הוא המשיך
לסיפור פרשת שבוע וקינח בסיפור "הגולם" של "המהרל מפראג".

"יודה'לה!" -קרא לי כשהבחין בי מבין האחרונים שעוזבים הביתה.
"כן כבוד הרב" -נענתי בפחד.
"בוא רגע, אני צריך להראות לך משהו"
אמר ולקח אותי לבית המדרש בו חיכו מספר תלמידים.

בוקר למחרת:
מזכיר הכפר הערבי שסמך ליישובנו הקט נצפה מחכה בשער. מספר
חלוצים  חמושים ליוו את ראש המועצה אל המוכתר, שחזר ממנו בפנים
מביעות פליאה וחיוך קטנטן..

מהר מאוד התפרסמה הידיעה כי הכפר מצטער על כל מה שלא היה ושהם
נשבעים במוחמד שאפילו לא יחשבו על להרע לנו..
מוזר? מקרי? אינני חושב כך!

יומיים אח"כ השלווה נקטעת בשעת השקיעה עם עצירת מחבלים אוטובוס
מלא ביהודים תמימים שעשו דרכם בין המושבות העבריות חזרה מעוד
יום עבודה לבניין ארץ ישראל תמורה למעט לחם ומים שהביאו בצנעה
לבתיהם.
אחד שגסס מסר במילותיו האחרונות לנהג מוכה בהלה שעבר במקום
וגילה את הטבח הנורא כי מוכתר הכפר ממנו יצאה החולייה, מזמין
כל כח יהודי שייבוא ויינסה לגאול קרקעות ויהודים מעוד פורענות
שתבוא בלי פחד ובלי חרטה, בשם אללה.

באותו הערב הגיע שליח של הרב אל בייתי ואמר שצריך אותי דחוף על
מנת להשלים מניין לתפילת מעריב בבית הכנסת.

הרב ופמלייתו התייעצו והתלחששו ולאחר מכן פנה אלי הרב ושאל
לדעתי.  השבתי לו כי לפי מה שלמדתי זו מצווה והעניינים הסתכמו
בכך שיש הסכמה בנוגע לקושית פיקוח נפש.

עם הזמן רק נראה לי כי ככל שאנו לומדים יותר, ככה אלוקים יותר
שומע את תפילותנו ונותן מעין נקמה באויבנו,
שדווחו משום מה על מספר הרוגים בכל כפר שממנו יצאו חוליות..

לא היה לנו צבא ובקושי נשק גנוב, ממוסחר או מאולתר נמצא, ובכל
זאת, נסים גלויים, הערבים בכל הכפרים הכריזו כניעה וכמו מגיפה,
כמו צרעת, כמו מכת דבר, בכל פעם שקם אויב צר ויצא לפגע בנו,
מלאך המוות היכה בו ובכפרו עד עפר..

עברו חלפו השנים, קמה המדינה והתפתחה והרבי שהאריך בשנים נלקח
לבית עולמו.  רבים ליווהו בדרכו האחרונה ואני בתוכם, שומר על
סודות חדריי הלימוד שלנו... בלי לדעת.

הגיע הלילה ושכבתי לישון.  בחלומי, עמוד של אור בוקע מרחוק-מה
שנראה כמו.. כן.. איזור בית הקברות המקומי.
האור עולה שועט למעלה ואני עומד על גג בייתי וצופה במתרחש.
חרדה, תחושת בילבול.. מה קורה פה?  האור ממשיך לעלות אך חלק
ממנו, שלוחה, יוצאת, עודנה מחוברת  ונמתחת אלי. הוא עף אלי
ופגע בי ועיני התגלגלו לאחור. כאב ראש איום העיר אותי.. לדעת
שאני נמצא בגינה..

שנה לאחר מכן ידעתי. היום אני מאמין, יודע..
אני, נכחתי עם הרב והתלמידים בבית המדרש כשזימנו את השד. אני
הייתי שם בחדר כשהוא הוכנס אלי בכניעה מוחלטת. אני נישאתי על
רגליי כפר אחרי כפר בדהרה על טיבעית, אל חדריהם של המרצחים,
המפגעים, האוייבים הקמים והמבקשים להרע.. אני,הכאתי בהם  כמו
מגיפה, כמו הדבר, כמו סיסרא, כמו שמשון, כמו הגולם,   כמו
השד.. אני ולא אחר. אני מתנקם, אני גומל, אני מתנקש.
- אני יהודה היטר!