תשמעי החרוזים מעיקים לה על הקריאה זה הופך את זה בעיניה למן
עיסה כזו.
השירים שלך,
עיסה.
הבנת?
לא בקטע המעליב.
פשוט עיסה... כמו מסטיק... כמו כדורי שוקולד שמכינים
בצופים...
כמו סמוחטה  כמו דייסה, כמו פירה רקוב, כמו חרא,
עיסה.
לא בקטע מעליב.
סה''כ  את כותבת כאילו התכוונת לכתוב יפה מבינה?
כאילו את כותבת שיר או משהו... הו... זה כל כך לא מגניב, זה כל
כך לא נשמע כאילו את על קוקאין  וכותבת בחמש בבוקר .
לב שבור?
תעשי לי טובה...
זה בנאלי, מי כותב על לב שבור?
תכתבי שזיינו אותך בתחת.
תכתבי שבזמן שהוא גומר, את מתבוננת בתקרה וחושבת על משמעות
החיים, כולנו בעצם טיפות גשם שנופלות אל תוך אסלה.
כן... תכתבי על האסלה, שאת מקיאה אל האסלה את השגרה שלך, אל
אסלת החיים האבודים.

מה זאת אומרת החיים שלך לא אבודים?
איך את מתיימרת לכתוב כלל משהו כשהחיים שלך לא אבודים?
כשהחיים שלך הם לא פיסת נייר עיתון מתגלגלת ברוח?!

אהה... רגשות... הבנתי. זו הבעיה שלך מותק.
תביני, רגשות ... זה... זה פשוט כבר לא זה.
אין טעם לכתוב על רגשות, זה לא מעניין אף אחד.

צריך להסתכל בעומק של הדברים, ואיך  אני אנסח את זה.. כשאת
כותבת ככה... בחרוזים וכוונות ודימויים שהם לא ריקים
ממשמעות... זה מאבד את מבינה?

זה דביק,  זה לא חד, זה לא אותנטי
עיסתי.
לא בקטע המעליב.

אבל אחלה יצירה... באמת.