נסעתי בשדרות בן-גוריון דרומה. לידי ישב רמי, חבר לעבודה.
שנינו מורים לשעבר, על כן יש לנו לשון משותפת. אמנם שנינו לא
שייכים ממש לאותה מחלקה אבל האהבה לטבע מחברת אותנו.
 מול בית-גולדמינץ חצה ילד קטן את הכביש בריצה (אז, לא היה
עדיין רמזור במקום). בלמתי בבת אחת ופלטתי קללה בערבית. רמי
אמר: "ראית את החרא הקטן הזה?" והוא יצא לרדוף אחרי הילד.
"תעזוב אותו!" קראתי אחריו.
רמי לא וויתר.
מול הבניין של גנאדי הוא השיג אותו. הסעתי את האוטו ועצרתי
לידם. ראיתי שזה ילד פיצקי. אולי בן חמש, שטוף דמעות. רמי,
שהחזיק אותו באוזן, כנראה מזכרת לתקופה החשוכה של היותו מורה,
שחרר את הפעוט. הקטן נמלט בקפיצות, כמו ארנבת, והמשיך בריצה
מטורפת מערבה. הסתכלנו אחריו.
"אם הוא ימשיך ככה", אמר רמי, "הוא יפול מן המצוק!"
המשכנו בנסיעה. הגענו לחניון של שמורת-האירוס. הוצאנו מהבגאז'
יתדות וחבלים והנחנו אותם בערימה. רמי קרא במירס לפועלים
הערבים לבוא ולקחת את הסחורה, לפזר ולהתקין הכל לאורך
השבילים.
אחר כך הלכנו לבדוק מה הפועלים הספיקו כבר להכין. מנהל העבודה
שלהם ליווה אותנו עם פטיש ביד והמון מסמרים בכיס. עשינו סיבוב
רחב. בשוליים של הקניון האדום מצאנו שהפועלים פישלו: היתדות
היו אולי שני סנטימטר באדמה. רמי החזיק יתד אחת ואמר: "ג'יב
אל-שאקוש! (תן את הפטיש)."
הוא היכה כמה מכות הגונות על היתד וזו שקעה בחול והתייצבה.
עכשיו אפשר היה למתוח עליה את החבל. "הדא כוויאס! (זה טוב!)",
אמר רמי.
עד הצהריים סיימו הפועלים להכשיר חלק נכבד מן השבילים.
באחת וחצי הכרזנו על הפסקת צהריים. הלכתי להביא מהאוטו את המים
את הקפה ואת השקית של הפיתות שקניתי בבוקר אצל 'בת-האיכר'.
הפועלים הוציאו צלחות פלסטיק, ועם סכין פלסטיק (שבמחסום לא
יגידו שיש לנו נשק קר!) הם פיזרו לבאנה על הצלחות, חאמיד,
הקשיש מכולם, הוציא בקבוק שמן-זית-מתוצרת-בית ויצק שלוליות
צהובות במרכז כל צלחת. הבן של חאמיד הביא את הזיתים, אף הם
מתוצרת בית. המנהל שלהם, סאלים, הדליק מדורה קטנה והרתיח לרמי
ולי קפה, ולפועלים תה.
וככה ישבנו בצל השיחים, מפטפטים קצת ושותקים הרבה. אחר כך
חאמיד חילק לפועלים סיגריות שאין להן שם אבל יש להן ריח שמוטב
לא לדבר מה הוא מזכיר. ועכשיו, כשנותר עוד זמן לא לעשות כלום,
נשכבו כולם. הסתכלו לעננים בשמיים וגרשו זבובים. וכרגיל,
התחילו הדיבורים על פוליטיקה ועל שלום. דברים שאנחנו טוחנים
ככה כל יום. בסוף אנחנו מקללים את הפוליטיקאים שלנו. והם את
שלהם. ואחר כך אנחנו את שלהם והם את שלנו וכולם מחכים שרמי
יגיד: "יאללה! באס! (מספיק!)"
ואז אנחנו חוזרים, כל אחד לתפקידו.
די הרבה זמן לקח לנו עד שהצבנו שלט ליד האירוס הצהוב, שבגלל
היותו מוטציה נדירה, עורר עניין רב, הן בעולם הבוטאניקה והן
בציבור הרחב, לאחר שדבר פריחתו פורסם בעיתונים ובכתבה מצולמת
בטלוויזיה.
 כשסיימנו, אני רואה איזו תנועה בין השיחים של הרותם. העניין
הוא, שהרותם מכוסה כולו בשכבה עבה של שרביטן-ריסני, כך שאתה לא
יכול להבחין אם מסתתרת שם ארנבת, שועל, או סתם חתול.
אני שואל את רמי אם הוא ראה משהו, כי בדרך כלל, כשאנחנו עובדים
ומרעישים, כל החיות נמצאות בהמתנה, עד שנפנה את השטח.
רמי אומר שאולי זה שועל, מהלהקה שראינו ליד מסעדת 'תמוז' בחוף
פולג.
"ואללה!", אני אומר, "בוא אתה מימין ואני משמאל, ונראה מה יש
שם".
התקרבנו אל שיח הרותם, משני הצדדים. ופתאום רמי אומר: "אתה
יודע מה? זה החרא הקטן הזה!" והוא גורר עימו את הילד שראינו
קודם, בכביש.
"אתה תתלוש לו את האוזן!" אני מתריע.
רמי , שיש לו לב לילדים, אומר: "שמע! הילד הזה, מאז שראינו
אותו עברו כבר כמה שעות. הוא יכול להתייבש!"
קראנו למנהל העבודה וביקנו ממנו לתת לילד מים ופיתה עם לבאנה.
בהתחלה הוא רק שתה וסירב לאכול. סאלים הביא את הבן של חאמיד
שיגיש ליד מעט אוכל. הילד טרף פיתה שלימה. כשראינו שהעיניים
שלו מחפשות עוד, שלחנו את חאמיד לקיוסק של קריית-נורדאו והוא
הביא לו משם מנת פלאפל שנטרפה ברובה על ידי הילד הקטן.
"תראה איך החרא הקטן בולע!" התפעל רמי.
"איפה כל זה נכנס?" התפלא חאמיד.
שאלתי את הילד איפה הוא גר.
הילד הצביע אל הבתים של שכונת 'אזורים', מעבר לכביש.
"תגיד," שאל רמי, "מה אתה עושה כאן בכלל?"
"אירוס צהוב!" מלמל הילד.
"מה יש לך מאירוס צהוב?" התפלא רמי.
הילד משך בכתפיו וסירב לדבר.
רמי, שיודע טוב ממני איך מתעסקים עם ילדים קטנים, אמר לו: "בוא
נשב בצד ותלחש לי באוזן."
והם הלכו הצידה. ואחר כך רמי אמר רק מילה אחה: "אהא!"
רציתי לשאול אותו: מה אהה? אבל בדיוק המירס שלו צלצל ושאלו
אותו מה המצב  ומה העניינים והאם החיבלול הסתיים. ובדיוק הגיעה
ההסעה של הפועלים ורמי ביקש ממני את האוטו להסיע את הילד
הבייתה וכשהוא חזר עבר שם איציק, מהמשרד, שהוא שכן של רמי. רמי
הצטרף אליו והסתלק.
למחרת בבוקר, אני שואל את רמי מה היה הסיפור עם הילד.
"אה! החרא הקטן?"
"נו? מה איתו?"
"שמע! הגננת שלו סיפרה שבעיתון כתבו על פריחת האירוס הצהוב
אצלנו, בנתניה. ושהפרח הזה, הוא בדיוק כמו פרח-לב-הזהב שהילדים
מכירים גם מהגן וגם מהטלוויזיה, שהוא מרפא מחלות קשות. אז
האימא של החרא הקטן שוכבת חולה בלניאדו והוא רצה להביא לה
אירוס צהוב."