צועד בלילה קר ברחובות המשמימים של חיפה העתיקה.
צעקות נשמעות באחד הבתים ואז קולות נפץ של חלון שנשבר. לא
חולפת שנייה וסיר נופל ממש ליד רגלי בקול אימתני. אבל אני
ממשיך לצעוד. זה לא מצליח להסיח את דעתי המבולבלת, את רגשותיי
המשייטים בגופי כמו כרישים רעבים עד מוות, מחפשים במה להיאחז,
במזון לעכל. אך את לקחת את כל המזון שיכול להיות. הדמעות לא
מפסיקות לזלוג על פניי והנשימה איננה נלקחת עוד כמובן מאליו.
הכול אצלי מתכווץ בגוף. הכל נסגר. ג'ינס נופל על ראשי ואני
מנגב בו את פניי. השמש מתחילה לנסוק מעלה מעל הבניינים אבל
אצלי החשכה נשארת לשלוט בגוף. את הלכת ולא תשובי עוד.