בתוך טירוף היום מחפש קצת זמן,
אך שוב קול המפקד קורע את החלל.

זמן לרוץ, זמן לזחול, זמן קצר לטעום קצת חול.
זמן שינה, זמן נמנום, זמן מועט לכל שלשול.
זמן מסדר, זמן תרגול, הזמן הינו גורם חשוב.

ובתוך הבלאגן כמו ילד קטן, אני מתחיל לחלום
על גל,
חושב על הזמן שאיני יכול להעניק ,לחבק ,לנשק,
אפילו סתם להאזין בשלווה, על דבר מה שאצלה קרה.

חוט מחשבותי נקטע לפתע, כשקול המפקד נשמע ברקע,
חייל מושתן עמוד דום, המפקד הינו אדון,
אין לחלום בשעות היום, אם קשה אז תעמוד.

האם אפשר לאהוב ילדה בזמן נורא של מלחמה?
איך אוכל להביט בעיניך כשהיה עלי להודיעך,
ששוב בבסיס אני סוגר שבת משום ששוב הגזרה רותחת.

גל נשמתי מוקדש לך באהבה.