מוזג לעצמו כוס של יין, הוא מוזג גם לה כוס, היא מנידה את ראשה
בתודה, הוא חושב שהיא מאשרת משהו נסתר (או אולי זו הכתפייה
שהרגע נפלה בחינניות וחשפה את תחילת העלייה של שדה). הוא
מחייך, ''שתי'', הוא מסמן או אומר, הוא כבר לא היה בטוח, שיכור
היה כל כך עוד כששתה את הלגימה הראשונה מהיין האדום. הוא יודע
שצריך להגיד משהו, הוא יודע שהיא לא תשב כאן כל היום, ושהוא
כבש אותה עם מילים, מילים שהוא לא יכול למצוא עכשיו. סופר עד
עשר, נותן לעצמו אולטימטום, בסיפרה תשע פותח את פיו, לפחות
שיצא משהו, מטופש עד כמה שיהיה. יש לו את השנייה האחרונה, את
הזמן האחרון להציל את עצמו, הוא חושב על כל דבר אפשרי שיהיה
ראוי בסיטואציה שכזו, פוסל בחיוך פנימי וטיפשי את מזג האוויר
והפוליטיקה. הוא חושב על היום בו הוא ראה אותה לראשונה, אז,
שם, בלתי נראית בשבילו. הוא חושב על איך הוא כמעט לא זכר שהיא
הייתה שם, איך שהיא הייתה עוד אחת מהאנשים הקטנים מסביב, אלו
שלא שווים אותו ושווים הרבה יותר ממנו. היא לא הייתה מיוחדת,
היא גם עכשיו לא מיוחדת, אבל היא הכול. רק בפעם השלישית הוא
ראה אותה באמת, כאילו המחסום השחור-לבן נפל והוא ראה אותה -
אדומה, יפה, יחידה. הוא הסביר לעצמו מיליון פעמים והגיע
למסקנות סותרות, לא נכונות. לא הייתה סיבה לזה, לא הייתה סיבה
יותר מכל האחרות, אבל היא הייתה והן לא. צריך לחשוב - הוא הסיט
את חוט המחשבה שלו מהעניין, בפותחו את פיו, מהמר על החיים או
המוות, לא, מהמר על מוות לבד או חיים. היא שמה יד על פיו,
מבינה אותו (אולי זו הסיבה?). היא נישקה אותו, נשיקה שהייתה לו
מוכרת מחורף אחר - נשיקה קטנה, מפוחדת, בתולית. הוא לא יכל
יותר, היא כאן, היא עכשיו, והיא מנשקת אותו, אלוהים. הוא אחז
אותה חזק, מאשר את זה שהיא לא נעלמת, מחבק אותה, מנשק, מסיר
ממנה את הבגדים שמהווים מכשול לשלמות שלה, לפחות בשבילו, לפחות
באותו הרגע.
הם שוכבים במיטה, זה לצד זו, לא מדברים, הוא מקווה שזה לא
יהפוך לדפוס קבוע. הוא יודע מה הוא רוצה, למה הוא חיכה כל הזמן
הזה, לא למה שהיה, למה שאחרי. הוא מבקש ממנה שתישאר עוד קצת,
רק עד שיירדם - שתחזיק אותו, שתהיה שם. היא מחייכת, מרוצה,
''זה יעלה לך''.
שעתיים עוברות, היא מתחילה להרגיש לא בנוח, מזיעה שם בתוך
הידיים שלו, הגדולות מדי (הרי שלה בגודל המתאים). היא חושבת על
כל האחרים, על כל הרצונות המוזרים של כל אחד, ועל המחיר בו
תנקוב ברגע שיתעורר. נמאס לה, בעיקר מהחיוך המוזר שנמצא על
הפרצוף שלו כאילו הוא באיזה טריפ מוזר, בעיקר באיך שהוא מחזיק
אותה כאילו היא שלו, לא - כאילו הוא שלה. היא מתעצבנת, משתחלת
מבין הידיים שלו, הגדולות מדי, שעכשיו כבר נראות לה מגושמות.
היא שמה את נעליה, מכינה את העקב בשביל להעיר אותו בבעיטה,
בשביל למחוק את הפרצוף הזה, מניפה את רגלה ונעצרת באמצע הדרך,
פרצופה מתרכך. ''מסכן'', היא ממלמלת לעצמה, מוציאה מכיס
המכנסיים שלו את הארנק ולוקחת את מחירה, מהססת ומוסיפה מאייה,
רק כדי למחוק את החיוך.
הוא חולם אותה, חולם אותה בכל מאודו, לוקח את גופה ולא שם לב
שהוא ממולא נוצות. עכשיו הוא כבר ער, אבל הוא לא פוקח את
העיניים, רק עוד כמה דקות, רק עוד כמה דקות של אשליה, של טעם
היין על שפתיה, טעם מר של בוקר פולש וכובש, מוציא אותו מאשליה
שאבדה מזמן.
''צריך לקנות ביצים ושני חלב. ומשחת שיניים, למען השם.''