אני ליצן עם אף אדום, הרבה מייק אפ, פאה מתולתלת וססגונית ואי
אילו סימני היכר של ליצנים, כמו מכנסים רחבים התפוסים בשלייקס
ונעליים ארוכות.
מהליצנים שהורים מזמינים לימי הולדת, בכדי שינפחו בלונים
ויחייכו את החיוך המאופר שלהם, תוך צחוק מתגלגל לרקע מוסיקת
ליצנים, המנוגנת בדרך כלל במשחקי בייסבול. מדובר במשכורת לא
רעה, בתמורה להתעסקות אינטנסיבית ומרוכזת עם ילדים היפראקטיבים
במשך שעות בודדות.
רוב הליצנים אינם כלל שחקנים ברוחם, אלא אנשי רוח מאסכולות
שונות, המעוניינים לעסוק כמיין טריט בכתיבה, שירה או עריכה
ולהרוויח כמה גרושים בשביל לסגור את החודש;
רק פעם אחת יצא לי לעבוד עם בחור רציני, שהגשים כמיהה לליצנות
והופיע בסוג זה של אמנות חצר מרצון מוחלט. שמו היה מימה ולמען
האמת, הוא לא היה מצחיק בכלל, אלא עצוב ובעת שהילדים צפו בו,
הם השתתקו בעניין, סיקלו רגליהם וחלקם אף מיששו את זקנם, כאילו
היו מבוגרים טרודים, הניגשים לבעיות השגרה מזווית שונה, דרך
שפת גופו של מימה.
מימה היה גבר רזה וחיוור בעל גפיים ארוכות, לבוש במכנס שחור
מחוייט ורחב ובחולצה לבנה עם שרוולים ארוכים, עליה מפוספסים
פסים שחורים רחבים. הוא היה מעמיד קטעים מדהימים ומעמיקים,
הרבה מעבר לשואו הרגיל של ה"משוך-חבל". מימה היטיב לשלוט בגופו
כאילו היה מריונטה ולא גופו שלו, זכור לי קטע חד פעמי בו הוא
הוא התחיל לבנות סביב עצמו כלוב זכוכית רחב היקף ולפתע, מימה
הפסיק למשש את הקיר שבנה במו ידיו, הלך לאחור ואז עצר במקום,
בחן את קיר האוויר שמלפניו, החל לרוץ קדימה כמו שור שמולו כסית
אדומה וקפץ על הקיר, שקיבל ממשות של בטון כאשר מימה פשוט נמרח
עליו בעודו באוויר וצלעותיו נשברו בטרם נחת על הקרקע.
הוא בהחלט לא היה איש של מילים ולמעשה, עד אותו הרגע לא שמעתי
אותו פוצה את פיו למרות שהיה נדמה לי שכבר ניהלנו שיחה או
שתיים בגלל אורך היכרותינו. מימה המסכן פלט יבבה חלושה והתעלף
מעוצמת המכה שקיבל.
הלוואי והייתה לי דרך לחקור אותו ולדעת מה בדיוק קרה, אולם איש
מהגילדה לא הכיר אותו מקרוב וידע איפה הוא גר. הוא חזר לאולם
האימונים אחרי כחודשיים והוא היה נראה בסדר גמור, למרות שניכר
היה כי לא הניע את גופו בתקופה האחרונה והיה עליו להוריד מעט
חלודה בטרם ישוב להופיע בפני קהל.
מימה לא היה עצוב במיוחד, אלא עייף. ממש מותש, עוד טרם התחיל
את האימון; כאילו הוא עבר מרחק רב עם מעמסה כבדה על גבו
המוארך. ניגשתי אליו ודרשתי בשלומו. בתגובה, הוא שאף אוויר
בצורה מופגנת, כמו פנטומימאי ונשף אותו בחוזקה. מימה הצמיד את
ידו הקרה והחלקה למצחי, קם והלך.
כשהגעתי הביתה אחרי ההופעה של הערב, שמתי לב כי נותר כתם דיו
מטושטש על מצח שלי, מתחת לשכבה העבה של המייק אפ שכיסתה את
פניי. זו הייתה כתובת, "טננבאום 6", בדפוס מושלם.
ידעתי שמימה רצה שאבקר אותו ולא היו לי תוכניות קונקרטיות
לבילוי במהלך הערב, אבל תהיתי אם באמת כדאי לי להגיע, מתוך
ידיעה שביקור בביתו של מימה יחשוף דמות אפורה ואומללה, שתמולל
בפניי את סיפור חייה הארוך והמחפיר כמו סיגריה זולה, שלא מתחשק
לעשן. לא ידעתי באם אני רוצה לספק את יצריי וסקרנותי ולבקר את
מימה, ייתכן ויוכיח עצמו כבשר ודם ויתגלה כחלק מאספסוף
הליצנים?
פשטתי את מדי השואו והשלכתי אותם לכביסה. נכנסתי למקלחת, נותן
לטיפות המים לסלק קמטים של עייפות בעוד מחשבות על מימה חודרות
לנפשי ומלטפות את גופי עד לכדי עינוג עצמי ופורקן מוחלט.
|