עומר הביט במראה בחדר האמבטיה בעיון רב. מנגד, נבטו אליו זוג
עיניים ירוקות ולאות, אף פשוט- לא ארוך, לא קצר, לא נשרי, לא
סולד- פשוט, זוג שפתיים צרות מעט ושיער חום קצר בתספורת קוצים.
הוא תהה, בינו לבינו, מה זה בו שמושך כל כך את הבנות, שנפלו
לרגליו בהמוניהן, שכל מי שרואה אותו אומר מייד "איזה ילד
יפה!", שזה קרה.
עומר הביט שוב בעיניו הירוקות, מהן ביצבצו כעת דמעות. הוא לא
הבין. לא האמין שזה קורה לו. הוא התייחס לכל העניין כאל סיוט
לילי, וציפה בקוצר רוח להתעורר, אבל זה לא קרה.
לבסוף התנתק מהרהוריו;
הוא שטף את פניו בכיור, מרטיב מעט את מצחו הקודח, ויצא את חדר
האמבטיה.
עומר התבונן סביבו בדירת החדר האחד. בחדר הייתה מיטה זוגית
גדולה, שידה קטנה לידה וארון מול החלון, הנשען על הקיר המפריד
בין החדר למטבח. על הרצפה, לא רחוק מן המיטה, הייתה שרועה
גופתו של גבר מגודל ושעיר, ששכב ללא חולצה ובמכנסי בוקסר
אמריקאים, כשחור מנוקב בצידו השמאלי של חזהו, ודם, חלקו קרוש
כבר, אך חלקו עדיין נוזלי, ניגר משם.
הגבר בהה בעומר בעיניים מתות וחסרות הבעה. עומר ניגש למטבח,
לקח משם שתי שקיות פלסטיק, וחזר לסלון. ליד חדר האמבטיה, שם
היה מוטל האקדח, הוא התכופף, ובזהירות, בעודו מחזיק באקדח
באמצעות שקית אחת, הכניס אותו לתוך האחרת. לאחר מכן ניגש אל
השידה, ופתח את המגירה הראשונה. ריפרוף מהיר על פניה, והוא מצא
את אשר ביקש. לתוך השקית השניה הוא הכניס תעודת זהות מרופטת.
עומר הכניס את האקדח ותעודת הזהות, כל אחד מהם בשקית נפרדת,
לתוך תיק הגב הגדול שלו ונכנס שוב למטבח, להכין לעצמו כוס תה.

השוטר התורן יעקוב אזולאי, היה רכון אל השולחן. הוא היה עייף,
וידע שמצפות לו עוד שבע שעות עבודה, ריקות ומשעממות, של אמצע
הלילה. בחוץ ירד גשם סוחף ועיניו כבר כמעט נעצמו, כשלתחנה נכנס
נער כבן שמונה עשרה, גבוה ונאה.
"אני רוצה לדווח על אונס ורצח" אמר הנער בשלווה מוזרה, כולו
נוטף מים.
השוטר נעץ בו עיניים נדהמות. "שב בבקשה" אמר.
עומר התיישב, ואמר "שמי עומר הרפז, אני חיפאי, ואני רוצה לדווח
על אונס שבוצע בי על ידי אדם בשם אדם בורג, ועל ...איך לומר
זאת?..על זה שרצחתי אותו מתוך התגוננות" והוא רכן לתיקו והוציא
משם תעודת זהות רפוטה, ואקדח, ארוזים בתוך שקיות ניילון
לסנדוויצ'ים.
אזולאי, עדיין המום, ביקש ממנו את תעודת הזהות שלו עצמו,  תוך
שהוא מוציא טופס ומתחיל למלא בו פרטים.
"אין לי תעודת זהות" אמר עומר.
השוטר התבונן בו במבט חמור סבר, ככל שיכול היה להעלות על פניו.
"אתה יודע שאתה עובר על החוק, כן? כל אזרח מגיל 16 חייב לשאת
עימו את תעודת הזהות שלו. כל הזמן!"
"כן, אני יודע." ענה עומר, במה שנראה לשוטר כמו שאננות חצופה,
"אבל אני רק בן 15. היתה לי יומולדת לפני שבוע וחצי"
אזולאי בלע את רוקו. הנער היה גבוה, כמעט מטר ושמונים, ובכלל
לא נראה בן 15! מינימום, חייל בסדיר.
"טוב, אם כן" ענה השוטר, "ספר לי, מה קרה?"
עומר לקח נשימה קצרה והתחיל.
"רבתי עם ההורים. לא משנה למה, אבל זה היה ממש פיצוץ. לקחתי
ת'תיק ביצפר, זרקתי לשם חולצה, מכנסיים וארנק, שמתי עלי
ת'מעיל, ויצאתי. לא התכוונתי לחזור. הסתובבתי ככה, איזה שלושה
ימים, ואז התחיל החורף במלוא עוצמתו. הייתי רטוב עד העצם, כי
כבר בלילה הראשון גנבו לי ת'מעיל. החלטתי לתפוס טרמפים ולהגיע
לאילת. שם חם יותר... כשכבר הגעתי עד רעננה, עצר לי הטיפוס
הזה, אדם. הוא נראה נחמד, והציע לי לבלות אצלו את הלילה,
ולהמשיך מחר בדרכי. כבר כמעט לא נשאר לי כסף, והוא, כמו שכבר
אמרתי, נראה לי נחמד, אז הסכמתי. הגענו לאשדוד, לבית שלו, והוא
הציע לי להתקלח. אמר שהמגבות במקלחת. כשחיפשתי את המגבות
במקלחת, מצאתי שם גם אקדח. רובר. 22 מילימטר.זה הפליא אותי,לא
אגיד לך שלא, אבל לא במיוחד. לא מספיק כדי לעורר אזהרה במוח
שלי...
כשיצאתי מהמקלחת הוא כבר היה במיטה. ישן. גם אני ישנתי באותה
המיטה, כי היתה רק מיטה אחת, וזו דירה של חדר אחד. ואז, פתאום,
הוא התחיל ללטף אותי. בהתחלה, חשבתי שסתם נדמה לי. שהוא זז
מתוך שינה והתחכך בי, אבל לא חשבתי שזה מכוון. עד שפתאום הוא
התחיל למשוך את המכנסיים שלי למטה בכוח ולנשק לי את העורף.
צעקתי עליו שירד ממני ויעזוב אותי בשקט, אבל זה לא עזר. הוא
משך ממני בכוח את הבגדים, ואנס אותי."
אזולאי הביט בנער. כולו בן 15 ושבוע, וכבר צובר "חוויות"
שכאלה, והוא מספר אותן במין שלווה כזאת, כאילו לא לו קרה הכל.
עומר המשיך בסיפורו: "בשלב מסוים, הצלחתי לברוח למקלחת ולנעול
את הדלת. הוצאתי משם את האקדח, והתחלתי לרעוד בכל הגוף. הוא
דפק על הדלת בפראות, כמעט שבר אותה, וצרח עלי קללות, ושאני
רציתי את זה, ושהנה הנה הוא פורץ למקלחת ורוצח אותי, שאני לא
אמציא עליו שקרים. לא ידעתי אם הוא באמת מתכוון לזה, אבל כן
ידעתי שיש לו אקדח בבית, ושלאנוס הוא יכול. כיוונתי את האקדח
לדלת, לפי הקול שלו, ומה שזכרתי מהגובה שלו. יריתי. פגעתי לו
כניראה בלב, או קרוב לזה, כי פתאום הדיבור שלו התחיל לקרטע, עד
שנדם לבסוף. אחר כך המשכתי להסתגר במקלחת, עוד איזה שעה לפחות.
פחדתי שהוא לא מת. שאולי הוא רק עושה את עצמו. ככה הם תמיד
עושים בסרטים. גם התקלחתי, להסיר מעלי ת'זוהמה. זה היה נורא!
כל הגוף שרף ובער לי! ועוד הייתי חולה ממקודם". לראשונה בדברו,
רעד קולו של עומר "אני מפחד נורא! הרגתי אותו! לא יודע מה תעשו
לי. ואם היה לו איידס? אני כל הזמן חוזר וחושב ומריץ את זה
במוח. למה זה קרה לי? למה רבתי עם ההורים כל כך, שהייתי צריך
לברוח? למה אנסו אותי?אני בן! בן!" הוא מחה דמעות, ובגרון חנוק
אמר "אלא שעכשיו אני לא ממש מרגיש ככה..."
אזולאי הביט בו ברחמים. "בבוקר תיפגש עם מנהל התחנה. הוא יטפל
בתיק. אבל זו הייתה הגנה עצמית, אני לא מאמין שתורשע. חוץ מזה,
אתה גם קטין, " נימת קולו של השוטר התרככה והוא התבונן עמוק אל
תוך עיניו של עומר. "אולי תתקשר הביתה?"
"טוב" לחש עומר "אפשר?"
"בוודאי" ענה השוטר.
עומר התקשר הביתה, חייג ביד רועדת. אמו, בהסטריה, ענתה לטלפון.
כששמעה את קולו, ואת כל הקורות אותו, התעלפה. אביו אמר לו שהם
מייד יוצאים לדרך, ועד הבוקר בוודאי כבר יגיעו לאשדוד. "נעבור
את זה יחד בן. כמו משפחה" הוא הבטיח, והתנצל, בשמו ובשם האם על
מה שקרה.
"זה בסדר" ענה לו עומר "סלחתי מזמן" ואז, התכרבל על ספסל בתחנת
המשטרה, ונרדם.