"טולי? את מקשיבה לי?"
רעמה עלי הלית בקול, ועיניה הכחולות זעפו "זה לא סוף העולם!
אני מתנדבת בבית אבות!"
"כן" רטנתי, "בטח! איזו מין התנדבות? מכריחים אותך להתנדב,
ועוד למה? לעבוד בבית חולים עם חולי סרטן! לך לפחות יש בית
אבות. זקנים! אפשר להנעים את זמנם בשירה, ולהנות גם. חולי
הסרטן הם מרירים כאלה..."
"טוב, זה כבר משהו אחר. את אוהבת לשיר. אני לא! ואני גם חושבת
שהכי טוב זה לעשות את זה ודי.בלי להתעצבן...אם מרים הרטל חושבת
שזה מה שיעשה לה טוב..." ושתינו צחקנו.
אבל אני לא צחקתי באמת. מי היא מרים הרטל, שתגיד לי מה לעשות
בשעות הפנאי?! אז מה אם היא מנהלת בית הספר שלי? אז אני לא
יכולה להשתתף בלהקת זמר? רק בגלל ההתנדבות הזו של
פעמיים-בשבוע-עזרה-לנזקקים, ארנון לא יכול להשאיר אותי בלהקה,
כי אני מפסידה חזרות. בדרך כלל, אינני נוטה להתרגז. כל מי
שיכיר אותי, יעיד. אני נערה ממוצעת ביותר- לא יפה-לא מכוערת,
לא רזה-לא שמנה, לא חכמה-לא טיפשה.ממוצעת. אבל קול יש לי! וגם
שמיעה מוזיקלית. כן, כן! ארנון, במאי הלהקה, אומר שיש לי הקול
הנדיר של ריטה!
הוא אומר שיכולתי להצליח כמוה, לו רק היה לי יותר זמן לחזרות.
עכשיו אולי אתם מבינים קצת יותר, למה אני כל כך ממורמרת
מהחלטתה של הגברת הרטל. היא תהרוס לי את כל הקריירה!
אבל הלכתי. כאילו שהייתה לי ברירה...מה כבר יכולתי לעשות?
באתי בגישה שלילית לחלוטין. ישר שנאתי את "האחות שמחה", האחות
המכוערת שהייתה ממונה עלי. שנאתי את כולם, אך במיוחד את אביתר.
הו, כמה שהוא הכעיס אותי! חולה סרטן, ומסתובב לו זורח כל
הזמן!
כל ילדי המחלקה והאחיות, הכירו ואהבו אותו. כולם - חוץ ממני.
אך לאט לאט, נדבקתי גם אני בחיות ששפעה ממנו. שוב לא ראיתי
אותו כמקודם; בעבר, היה בעיני סתם "עמוד חשמל" צנום וגבוה. אפו
הנשרי דחה אותי, וגם פיקת הגרוגרת הבולטת. שיערו השחור היה
סתמי בעיני, וכן גם עיניו החומות. לפתע, הוא הפך לחתיך.פתאום,
שנאתי בנים שריריים. הגובה שלו הדהים.פיקת הגרוגרת והאף - כמו
נעלמו, והעיניים החומות, שפעו חום ואהבה...
חזרתי ללהקה, בהדרכת אביתר, במשנה מרץ. השלמתי את החסר
מהחזרות, על ידי תרגול במחלקה. אביתר, היה מנגן בגיטרה ומלווה
את שירתי. סיפר לי שלמד נגינה בשנתיים ששהה כאן, בבית החולים.
נבהלתי. כבר שנתיים הוא כאן...
גם הלית לא האמינה. פעם, אפילו הרחיקה לכת; כשישבנו על מיטתה
ערב אחד ושוב סיפרתי לה על אביתר בהתלהבות,התבוננה בי במבט
רציני, החליקה על שיערה הבלונדיני הארוך, ואמרה בשקט "רויטל
הלוי, את מאוהבת!"
"טולי!" תיקנתי אותה, שכן קראנו זו לזו בשמות חיבה - רויטל היא
טולי, והלית היא ליתוש, "וחוץ מזה" הוספתי, "אם היית מכירה
אותו, היית...היית...היית מתאהבת בו!"
"כך?" היא שאלה בספק ומבט מהורהר נסוך על פניה, "אז טוב שאנחנו
לא מכירים...מאז שנפגשתם את מאושרת כל כך! לא הייתי רוצה להרוס
לך..."
וצחקנו.
פעם, כשישבתי עם אביתר במחלקה ודיברנו, הוא עצר אותי לפתע, נגע
בידי במגע מחשמל, ואמר "רויטל..". הרמנו עיניים זה אל זו, וכמו
תמיד - כשנפגשות העיניים, מתלכדות גם השפתיים...
והיה לזה טעם של עוד...

לקראת סוף השנה, הגיע היום הגדול. היתה מתוכננת לנו הופעה,
שתצולם לטלוויזיה, והיא תהיה בנוכחות אמרגנים וציידי כשרונות.
התרגשתי. "עוד חודש, אביתר" אמרתי לו, "רק עוד חודש מגיע
היום!" והוא רק חייך אלי במבט אוהב.
אבל שבוע וחצי לפני ההופעה, הורע מצבו. הסרטן חזר והתגבר,
ואביתר החל להרגיש ברע, יותר ויותר. אך גם ברגעי הסבל הגדולים
ביותר, לא מש מפרצופו החיוך.ואני? אני לא ידעתי אם ללכת או
לא.
אביתר אמר שכן. הלית אמרה שלא. ארנון אמר שאם לא...
"לכי!" אמר לי אביתר, כולו מתפתל מכאבי המחלה "לכי! זו
ההזדמנות שלך!"
ואני, רציתי לשיר. כל כך רציתי! אז הלכתי.
ההופעה היתה נהדרת. קטע הסולו שלי כל כך הצליח, עד שאמרגן אחד
"התלבש" עלי. הציע להורי חוזים רבים ומגוונים. היה זה רגע של
התגשמות חלום בעבורי, חלום שמנקר בליבי מאז גיל ארבע בערך, אך
עמוק בפנים, כל מה שעניין אותי, היה אביתר. בליבי, דיברתי
אליו. "אתה רואה? רק בגלל ששרתי על התקווה והאהבה, וחשבתי
עליך, זה הצליח! רק בזכות האמונה שלך בי, הייתי כל כך מאושרת,
שהשירה פשוט פרצה מתוכי וזרמה באופן טבעי, עוד ועוד...".
ישר אחרי ההופעה, שעות קבלה או לא, רצתי לבית החולים, לספר
לאביתר. למלאך שלי. התפרצתי לחדר, אך הוא לא היה שם. דמעות
נקוו בעיני. "אביתר!" צעקתי "אביתר! איפה אתה? מה עושים לך?"
"זה בסדר," הרגיעה אותי שמחה, האחות, "הוא בטיפול נמרץ. מטפלים
בו".
למחרת, באתי לבקרו שוב. הפעם, לא הייתה המיטה ריקה. הסטתי את
השמיכה בזהירות מעל פניו. "לאאאא! זה לא יתכן!" זעקתי. במיטתו
של אביתר שכב נער זר, כחול עיניים וחייכן. שנאתי אותו! את
העיניים הכחולות שלו, מה שפעם הערצתי כל כך, את החיוך הקורן,
את כולו! הוא שוכב במיטתו של אביתר שלי!
"אביתר!!!!" זעקתי, חנוקה מדמעות.
"הוא לא עמד בכך" חיבקה אותי האחות, אך אני לא שעיתי לה.
רצתי לחדר הטיפול הנמרץ, לנשק את אביתר בפעם האחרונה.