ממרומי המצוק החד, ראשי מורד,
מביטה מטה בחשש.
שרויה בבדידות, ייסורים וכאב.

נר התקווה כבה זה מכבר, והלהבה לא תשוב לבעור.
שבויה על ידי זכרונות, כבולה באזיקיהם.

מסביב אין אדם, אין חיים, רק שממה.
הכל כבר הרחק מכאן, נותרתי לבד.

אין הווה, אין עתיד, אין דבר...
רק רסיסי אשליות שנופצו לעד.

עיני קודרות, עלטה מכסה אותי מכל עבר,
הגיעה השעה.
שעה לשבור ולנתץ את הכבלים המעיקים,
שעה לגאול עצמי מידי עינויי המציאות.

עתה, מי יאחז בידי וימנע ממני את קצי,
מי אותי יתפוס כשאצלול למעמקי תהום החשכה...