זהו העולם שאלוהים לא יצר,
אלא אמן מעתיק את המקורי או רעיון נוסטלגי
של המקורי, שפה אינה המדיום האנושי כאן. בשמונה דקות
העונות חוזרות על עצמן, קשת מופיעה מדמדמת כמו עדשה,
ואשליות האיחוד מופיעות, לפני שאני "אני קורא את קאנט" קובר
הכל:
יציבות היא פרי המלחמה ותובנה אנושית.
הסתכלי בפניי, אני אומר
כמו פרנקנשטיין לכלתו,
הסתכלי בפניי, אני חוזר על דברים כדי להרגיש אותם,
מגלף ת'לא שם יותר. העבר מתעמעם כמו נברשת שכבות גדולה
ההווה בוהק מקוטע וקשה:
בחלק מהימים המולך מופשט או ריק -
בשמיים רוחיים ציפורים נראות צעירות וטיפשות;
ימים אחרים מבהילים במוצקותם - דמויות אקספרסיביות זזות
עם תכולה בלתי נדלת לרעש ואי וודאות, לוקחים אותנו מעצמנו
לאור
בנקודה העמוקה בנהר כשחצץ עף על פניי.
ואנו נכשלים בנבואתנו הזמנית,
אבל נכשלים כמו הטיטאנים, ענקים
בהריסותינו ואנושיים יותר מממשיכינו.
