"בשמים יפה התכלת, ואני מצייר עננים, ואומרים ההורים נו ילד,
גם אנחנו היינו קטנים..." שירים ישנים וטובים התנגנו ברדיו.
דניאל שכבה על הנדנדה בחצר ביתה, והקשיבה.
כמה שהשיר הזה מתאים לה! היא תמימה, ילדה, מציירת לה את העולם
שלה בשמיים תכולים, דשא ירוק ופרחים אדומים. נאיביות שכזו לבת
שש עשרה... ואמא ואבא שלה באים והורסים הכל! רשעים!
הם העננים השחורים שהיא מציירת.
תמיד אהבה לצייר, ותמיד היו ציוריה שופעים חן ותמימות ילדותית.
ילדה שגדלה בחממה.
בני כיתתה השתאו עליה. היא לא נתנה עניין במי מהם. בת שש עשרה,
אך בת שש. בנות כיתתה השתאו עוד יותר, אינה מתאפרת, לובשת
חצאיות ושמלות פרחוניות. גרבונים עלו עליה רק בפורים. והעיקר -
אף בן אינו מעניין אותה! רק לימודים וציור.
"ביזבוז!" הייתה פוסקת ליטל "פשוט בזבוז! איזה פנים, איזה
גוף!"
"מזל שאינה מתחרה בנו" גיכחה נירית "כי לא היה לנו סיכוי
מולה!"
כן. היתה ילדה יפה. עיני איילה כחולות וגדולות ומאורכות ריסים,
ושיער שחור משחור, ארוך וחלק. אף ושפתיים כמו מתבנית בובת
ברבי, וכך גם הגוף.
ויום אחד התגלתה על ידי גידי. צלם מתחיל ומוכשר, שחיפש הזדמנות
להתעשר, ומצא בה מטמון זהב.
הוא שכנע אותה לבוא לצילומים. אהבה ממבט ראשון! לא יכולה היתה
לעמוד בפניו, בפני קסמו!
אבל אמא ואבא לא מסכימים!
"תישארי בבית... בחממה..זה מסוכן לך... את עוד ילדה" זה מה
שאמרו לה. ברקע מתנגנים השירים האהובים עליה, אך היא כועסת!
אינה עוד ילדה!
היא תלך. על אפם וחמתם, תלך.
הנה היא מסירה מעליה את קליפות הילדות. הנה היא הולכת.
הלכה אל ליטל. "תוכלי להלוות לי בגדים? ללמדני איפור?" היא
שואלת.
"מובן!" משיבה לה ליטל. סוף סוף - הלוא היא קמה מתרדמת
הילדות!
היא מלבישה אותה בשמלה קצרה וצמודה, חושפת כתפיים. מאפרת יפה
יפה, ולרגליה נעלי עקב.
נסעה לגידי. הצטלמה.
כל כך הרבה! כל כך יפה.
ואז, תקף אותו השד. למראיה לא יכול היה לעמוד.
" יש .. יש לי לעשות צילומים לפסומת... תחתונים וחזיות" אך גם
בלראותה בלבוש מינימלי לא היה לא די.
היא לא הבינה מה קורה לו.
ילדה קטנה ונאיבית. בת שש עשרה, אך בת שש.
מדוע הוא מלטף אותה?
מדוע הוא מנשק?
מדוע זה כואב?
מדוע?...
היא לבשה את שימלתה הפרחונית ונעלה את נעלי הסירה. את בגדי
חברתה קיפלה והניחה בתיק.
יותר לא תסרב להוריה. הם יודעים יותר. ילדה קטנה של אמא, ילדה
קטנה של אבא, כבר לא ילדה. עברה את מבחן הבגרות שלה. אשה.
בעינים דומעות חזרה הביתה. לחממה...אוספת את קליפות הילדות
השבורות ומנסה לאחות פצעים.
לקחה מכחול, הילדה הנאיבית, וציירה - שמיים כחולים , דשא ירוק,
שמש צהובה, פרחים אדומים.
ואז שפכה על הכל צבע שחור.
"בשמים יפה התכלת, ואני מצייר עננים..."