צרחתי עלייך, הרגשתי כל-כך רע, רציתי להגיד לך כל-כך הרבה אבל
יצאתי משליטה. שנינו כעסנו... מאוד כעסנו! זו הייתה הפעם
הראשונה שרבנו באמת. צרחת עליי בחזרה, אני לא שתקתי.
לפתע, לא יודעת איך סטינו מהמסלול...
ניסיתי לפקוח את העיינים אבל לא הצלחתי, הראש כאב לי כל-כך.
הרגשתי שמשהו נוזל לי על השפתיים ואז הצלחתי לפתוח את העיינים
סוף-סוף. הצטערתי שפתחתי את העיינים! הכל היה חשוך, הבטתי
מסביב ופתאום נגלית לעיני. פנייך היו מגואלות בדם, עייניך היו
עצומות. נבהלתי, לא ידעתי מה לעשות! התחלתי לבכות, ניסיתי
לצעוק לעזרה אבל אף-אחד לא בא. צעקתי אבל במקום צעקות יצאו
צווחות שאפילו לא שמעתי. ניסיתי להגביר את הקול וכאב לי. הכול
כאב לי, צעקתי אלייך שתתעורר אבל לשווא. התחננתי שלא תעזוב
אותי, שאני אוהבת אותך, אבל לא התעוררת. הרגשתי איך בכל צעקה
אוזל לי הכוח, איך בכל מאמץ קטן אני מתחלשת. החלטתי לנוח קצת
בשביל לאזור כוח. עצמתי את העיינים, הבטחתי לעצמי שזה רק לשתי
דקות ואז אני אשיג עזרה.
                                   דממה!

                               

הייתה לנו אהבה גדולה, קשר מוצלח כזה והשלמנו אחד את השני.
היינו די דומים ואולי פה בעצם הייתה הבעיה. לפני שנכנסנו לקשר
הזה היינו ידידים. לא סתם ידידים, ידידים טובים, ידידים כאלה
שמספרים כל פיפס אחד לשניה. אתה, אתה היית בשבילי כמו חברה,
כלומר, ממש מילאת את תפקיד החברה הטובה, וכמובן שגם אני מילאתי
אצלך את תפקיד החבר הטוב. היינו מבלים את כל היום ביחד, למדנו
באותה השכבה, ישבנו בהפסקות ביחד וגם הברזנו מבית-ספר יחד.
גם אחרי הלימודים לא היינו נפרדים והיינו עושים את דרך החזרה
ביחד כי אתה גר בבניין לידי אז היה יוצא שהיינו מלווים אחד את
השני. ברוב הימים היינו גם אוכלים ארוחת צהריים ביחד. ההורים
שלך בדרך כלל לא היו בבית אז ככה שהיינו מכינים אוכל בכוחות
עצמנו וזו הייתה כל פעם חוויה מחדש. כשהיינו אוכלים אצלי זה
ברוב הפעמים מה שאמא שלי בישלה, אמא שלי בשלנית לא רעה והיית
"מת" על האוכל שלה.
אחרי ארוחת הצהריים היינו קופצים למרכז, משכירים סרט ויושבים
לראות, אני ואתה. לפעמים הייתי נרדמת באמצע הסרט ואתה היית
מעיר אותי בדרך הקבועה שלך שתמיד עובדת. היית מדגדג אותי והרי
אתה יודע שאני לא יכולה לסבול דגדוגים. הייתי מתעורת בצחוק
מתגלגל ואז כמחאה הייתי נותנת לך איזה סטירה מצלצלת כזו ואתה
כאחד שלא מוותר היית תופס לי את הידיים ומדגדג אותי עד שבקושי
הייתי יכולה לנשום, וזה היה די מתסכל ומעצבן כי לא הייתה לי כל
דרך להגיב. אז כשכבר היית מתעייף מלדגדג אותי היית משחרר אותי
והייתי עושה לך פרצופים של ברוגז. בשיא תמימותך היית מתחנף
אליי ומבקש אלף סליחות ואז ברגע שהיית הכי פחות מוכן הייתי
מתנפלת עלייך וצובטת אותך צביטות קטנות, צורבות ומציקות שזה
משהו שאתה ממש אבל ממש לא סובל....
לפעמים אחה"צ היינו משחקים כדורגל בחוץ. נכון, אני בת אבל מי
אמר שכדורגל זה רק לבנים?! האמת, הייתי די טובה בזה ובגלל זה
גם הייתי חלק מקבוצת נבחרת כדורגל בנות.
כשהיתקשנו במשהו בלימודים תמיד נחלצנו אחד לעזרת השני. אני
אהבתי את מקצועות הספרות, תנ"ך, אזרחות, היסטוריה, פסיכולוגיה
וכ'ו, ואתה את מתמטיקה, פיסיקה, ביולוגיה, כימיה וכ'ו...
אז כמו שאמרתי בהתחלה היינו משלימים אחד את השני!
אני מכירה אותך המון זמן! אני מכירה אותך עוד מאז... בעצם אני
מכירה אותך מאז שאני זוכרת את עצמי, מאז שהיינו בגן והיית מושך
לי בקוקיות (אף-פעם לא היו לי צמות...). האמהות שלנו למדו ביחד
בתיכון ומאז הן חברות הכי טובות, אז ככה שהן הורישו לנו ת'קטע
הזה.
אתה הבן-אדם שמכיר אותי הכי טוב בעולם, אתה כבר יודע מה תהיה
התגובה שלי, מה אגיד, מה אעשה, איפה אני נמצאת וכ'ו....
כנ"ל לגבייך- אני יודעת עלייך הכל!! פשוט הכל! לא נראה לי
שקיים משהו בקשר אלייך שאני לא יודעת. אתה תמיד יודע איך
להצחיק אותי, אתה בן-אדם הכי מתוק בעולם והידיד הכי טוב שיכול
להיות.
                                       

   
ערב אחד ירדנו לחוף הים, כי הדבר האהוב על שנינו הוא לשחות
בערב כשהים יחסית ריק, ואז החלטנו לטבול במים. אני  יודעת
לשחות די טוב לכן אנחנו תמיד מתחרים. אתה אוהב להפחיד אותי,
לעזוב אותי לבד בים ולהעלם לי, זה כנראה מגניב אותך לראות אותי
מחפשת אותך ונלחצת, ואז כשאני כבר מיואשת אתה טורח להופיע מתוך
המים.
אז ככה זה היה באותו ערב, נכנסנו לים שהיה הפעם ריק להפליא
והחלטנו לעשות תחרות עד ל"שוברי גלים", שזה  די רחוק. האמת לא
חשבתי שאני אצליח, זה נראה לי רחוק וקשה מדי אבל בגלל הגאווה
שלי לא אמרתי כלום. אז צעקת "היכון, הכן, צ - א!" ושנינו
זינקנו לתוך המים במהירות, והתחלנו את דרכנו המייגעת והיחסית
ארוכה. בהתחלה זה היה קל, ופתאום זה לא נראה לי כל-כך רחוק כמו
קודם, והתקדמתי בנחישות כי הרגשתי שעוד טיפונת אני עוקפת אותך,
בשלב זה היינו תיקו - כמו תמיד! זה עדיין נראה קרוב אבל משום
מה לא הגענו, אז המשכנו לשחות והשרירים כבר התחילו לכאוב, אבל
לא התייאשנו כי שנינו רצינו לנצח ולהוכיח מי יותר טוב.
היה קר באותו ערב והידיים שלי היו כבר כבדות, ובקושי יכולתי
לנשום ולהחזיק את עצמי מעל המים, אז החלטתי לקחת נשימה ארוכה
ולנסות לסיים את הדרך שנשארה בצלילה. אז צללתי.

                                     

נדמה היה לי ששמעתי צעקות, רק שלא הצלחתי להבין מי צועק ומה
הוא צועק. אז נפל לי האסימון, זה היית אתה, נעלמתי לך פתאום
ונלחצת. בדיוק כמו שאתה עושה לי! אז מה, אני לא אנצל את
ההזדמנות שאתה בפניקה?! אז החלטתי להישאר במים עוד למרות שכבר
כמעט ולא היה לי אויר, אבל רציתי מאוד להפחיד אותך. הצעקות שלך
התגברו וכבר הרגשתי שאין לי אויר אבל אמרתי לעצמי "תחזיקי
מעמד", והשארתי את גופי בתוך המים. זהו, טיפת האויר האחרונה
שהרגשתי מקודם בריאות שלי כבר לא הורגשה יותר, אבל לא וויתרתי,
אני בנאדם כזה עקשן ותחרותי. פתחתי את העיינים לראות אם כבר
הגעתי ליעד שקבענו, אבל פתאום לא ראיתי כלום, ראיתי רק שחור
ולא הבנתי כלום. הרגשתי את הגוף שלי נושר לו לאט לאט, והרגשתי
שכבר אין לי שליטה עליו. הרגשתי כמו עלה שעף ברוח ונופל לאט
לאט למטה, לא בעוצמה. עדיין שמעתי את הקריאות שלך וכבר רציתי
לצאת אבל הייתי כל-כך חלשה...!
את הרגע הבא אני כבר לא זוכרת, חזרתי להרגיש רק כשפתאום היה לי
קר ושמעתי אותך כמישהו שדמעות עומדות בעיניו וקולך היה מאוד
לחוץ. ממש התחננת שאני אפתח את העיינים! היינו עדיין בתוך הים,
אתה נאחזת ב"שוברי גלים" שכל-כך רצינו להגיע אליהם ובשלב זה
הרגשתי את הראש שלי בחוץ וכבר יכולתי לנשום. האויר היה צח
ונעים לנשימה. ברגעים האלה התחלתי לשחזר את הרגעים שלפני, ואז
נזכרתי. אתה המשכת לבקש ממני לא לעזוב אותך, פתאום אמרת שאני
הדבר הכי יקר לך בחיים ושאין מישהו שאתה אוהב יותר ממני. זה
היה כל-כך מתוק והצלחתי לפקוח את העיינים, הבטתי בך, ואתה אמרת
" תודה אלוהים!" חיבקת אותי וחיבקתי אותך בחזרה. תפסת את ראשי
בידייך המלטפות ואמרת שלא היית יודע מה לעשות אם היה קורה לי
משהו. זה ריגש אותי כל זה, וזלגה לי דמעה ובד"כ אני לא נוהגת
לבכות בכלל. את הרגע הבא אני לא אשכח לעולם, זה הרגע הכי יפה
בחיים שלי. הבטת בעייני במבטך העמוק והאמיתי. הבטת ואמרת: "אני
לא יכול בלעדייך... את מבינה את זה? את הכול בשבילי, את...
אני... אני לא יודע מה להגיד", הוא גמגם ושתק לרגע. הוא השפיל
את מבטו ולאחר שניות ספורות הביט בי בחזרה ואמר: "אני לא יודע
מה קורה לי... אולי השתגעתי, לא יודע! אבל..."
היה לו קשה להגיד את זה, הוא הביט לצדדים כמנסה לברוח מעצמו
וממה שהוא מרגיש. סובבתי את ראשו אליי בחזרה והבטתי ישר לתוך
עיניו, בכל הזמן שהכרנו עדיין לא היה לנו מבט כזה לפני ואז הוא
קירב את שפתיו ונישק אותי. לתאר את מה שהרגשתי באותו הרגע נראה
לי בלתי אפשרי, אף מילה לא יכלה לתאר את אותה התחושה המדהימה
והיוצאת דופן הזו. הלב שלי פעם בחוזקה ולפתע הבנתי משהו, משהו
שלא יודעת למה אבל עד עכשיו לא הבנתי. הבנתי שאני אוהבת אותך,
לא סתם אוהבת אותך. האהבה שחיפשתי כל-כך הרבה, שניסיתי למצוא
אותה ולא מצאתי, הייתה פה מתחת לאף שלי! שוב הבטת בעייני באותו
המבט המיוחד וכבר רציתי להגיד לך מה כרגע הבנתי, רציתי כל-כך
כבר לספר לך ש... שאני אוהבת אותך!
פתאום אמרת בשקט, ברוגע, בשלווה: "אני אוהב אותך"!, כל-כך
התרגשתי ולא היססתי, ואז אמרתי לך את מה שכרגע רק הבנתי:
"גם אני אוהבת אותך" ונישקתי אותך בסערה.

                                   

היינו עדיין בתוך המים, כבר התחיל להיות ממש קר. הספקתי כבר
לשכוח ממה שקרה לפני, אז -  כשנגמר לי האוויר. החלטנו לחזור
בחזרה לחוף, למרות שלא היה לנו כבר כוח אבל אותו וידוי אהבה
נתן לנו כוחות חדשים וחיזק אותנו. אז התחלנו לשחות בקצב איטי
אבל יחד והפעם הגענו יחסית מהר ולא קרה שום דבר יוצא דופן
בדרך. בעצם כן קרה, שוב אמרת לי שאתה אוהב אותי, ובשבילי זה
יוצא דופן.
בימים שאחריי הכל היה כרגיל, את כל היום בילינו ביחד רק שעכשיו
לא היינו סתם ידידים טובים, היינו שני מתבגרים מאוהבים. זה היה
כיף! כל-כך אהבנו, כל-כך נהננו יחד והקשר בינינו היה מוצלח.
עכשיו כבר לא יכולתי לבוא ולספר לך על ההוא ששם עליי עין, או
על זה שהתחיל איתי בפאב, וזה משהו שקצת הפריע לי כי כבר לא
יכולתי לספר לך ממש הכול כמו בתקופה שהיינו ידידם ובתקופה הזו
לא ממש דפקתי חשבון למה שאני אומרת. עכשיו יש דברים שעלולים
אולי לפגוע בך, עכשיו אתה החבר שלי ואני שלך בלבד.
המשכנו ללמוד ביחד ולצאת ביחד והכל, ולאט לאט זה לא היה "אני
ואתה" אלא "אנחנו". כבר הזכרתי לפני שאנחנו מאוד דומים אחד
לשני, יש לנו דעות דומות, תגובות דומות וכ'ו...
די החזקנו מעמד, למרות ששנינו טיפוסים קנאים...!
כמובן שכשהיינו ידידים הרגש הזה לא ממש התעורר ואולי בגלל זה
הסתדרנו כל-כך טוב וכמעט ולא היו ביננו ריבים וויכוחים.
חברות שלי מהשיכבה הציעו שנצא בערב לפאב וזה היה רעיון טוב
למען האמת, קצת חופש מכל הלימודים וכל המבחנים לקראת
הבגרויות.
אז קבענו לצאת והודעתי לך שהיום אני אצא עם החברות ואתה מוזמן
להצטרף, כל החב'רה יהיו שם. שמתי לב שטיפה הפריע לך שאני לא
יוצאת איתך אלא עם החברות אבל השתדלתי להסביר לך שלפעמים צריך
קצת מרחק אחד מהשני. אז איכשהו הסכמת איתי ואמרת שזה בסדר שאני
אצא, אבל לך אין ממש חשק לבוא וזו בעצם הייתה הפעם הראשונה
שעשינו משהו בנפרד.
                               
                                 

באותו ערב הרגשתי צורך להשתחרר אז שתיתי קצת, זה היה כיף,
לשכוח מהכול, מהלחץ של הלימודים וסתם להרגיש משוחררת ולהנות
קצת. כל החברות שתו. אף אחת מהן לא הייתה בקשר רציני עם מישהו
אז ככה שכל הערב הן רקדו עם בנים ואני... פתאום הרגשתי קצת
לבד, אז ישבתי בבר ושתיתי עוד בירה ואמרתי לעצמי שזה בסדר אם
אני ארקוד עם מישהו, אחרי הכל זה בסכ"ה ריקוד. בדיוק שחשבתי על
זה ניגש אליי מישהו די חמוד ושאל אם אני רוצה לרקוד, אז בלי
להסס אמרתי: "למה לא?!" בשלב הזה של הערב הייתי כבר שתוייה,
טוב לא פלא, אחרי איזה 3 בירות ואני בכלל לא רגילה לשתות. אתה
תמיד אומר לי ששותים רק בשביל לברוח מהמציאות ותמיד חשבתי כמוך
אבל באותו הערב ראיתי את זה אחרת.
קמתי ורקדתי עם ההוא - החמוד, לדעתי הוא רקד צמוד מדי, ניסיתי
להתרחק.
הוא שם את הידיים שלו על המותניים שלי אבל הם לא נשארו שם הרבה
זמן, ניסיתי להעיף אותו ממני ולהגיד לו שיפסיק ואז הוא תפס
אותי בכוח ונישק אותי, הייתי בהלם ולא ממש הצלחתי להתנגד,
הרגשתי מעופפת כזו. כשהצלחתי להשתחרר ממנו, קלטתי קצת רחוק
ממני מבט מוכר.
לא הצלחתי לזהות את המבט הזה, כי ראיתי מטושטש. אותן עיינים
המשיכו להביט בי, הן  היו כועסות, הן לא חייכו אליי. התקדמתי
לעבר בעל העיינים שעדיין הביטו בי וכמעט שהגעתי אבל בעל המבט
הסתובב  והלך לכיוון ההפוך. המשכתי לעקוב אחריו והוא יצא בחוץ
ואז הוא עצר. כבר עוד לפני הבנתי שהמבט הזה שייך לך ונעמדתי
מולך. הבטת בי, המבט שלך לא היה רגיל, גם את המבט הזה לא ממש
הכרתי, זה היה מבט מאוכזב, שבור, וכואב.
שתקתי. התחלתי לחבר אחד ועוד אחד והבנתי שראית את ההוא שנישק
אותי בכוח. אז התחלתי להסביר לך אבל כנראה שלא יצאו לי המילים
הנכונות ואתה המשכת להסתכל עליי באותו מבט.
השפלתי את מבטי ועמדו לי דמעות בעיינים, אך עצרתי אותן וניסיתי
למנוע מהן לצאת. לאחר שתיקה ארוכה פתאום אמרת שזה לא הולך
בינינו, שזה לא אותו הדבר, שאתה אוהב אותי אבל אנחנו לא יכולים
להיות חברים. אמרת שאנחנו נועדנו להיות ידידים טובים - כמו
אחים. אמרת שאתה מתגעגע לידידה שלך, ואתה רוצה שנחזור להיות
ידידים טובים ואז שתקת, חיכית לתגובה ממני. לא ידעתי מה להגיד,
ניסיתי לדבר אבל לא יצא לי הגה מהפה. ניסיתי להגיד לך שאתה לא
יכול לעשות לי את זה, שאני אוהבת אותך, שנתגבר על כל המכשולים
אבל במקום זה זלגו לי דמעות, ים של דמעות. הבטת בי, העיינים
שלך תהו, מה אני חושבת, מה אני מחליטה והרגשתי שאני חייבת לתת
לך תגובה. היה לי הרבה מה להגיד אבל במקום כל מה שהיה לי להגיד
אמרתי בקול שבור:"...אני מבינה..." , לא יכולתי להמשיך, לא
יכולתי לעצור את הדמעות יותר, הרגשתי כל-כך רע ולא ידעתי אם מה
שקורה זה חלום או מציאות. ביקשתי ממך שתיקח אותי הביתה, ניסית
לדבר איתי, להרגיע אותי, אבל לא רציתי לשמוע.
אז הלכנו לכיוון האוטו שלך שקיבלת לא מזמן מההורים שלך לכבוד
יום הולדתך. אוטו מתוק, בחרנו אותו יחד. המבט שלך עדיין היה
כועס, ואני לא יכולתי לשתוק.
גם אני כעסתי... בעצם אני לא יודעת אם כעסתי אבל הרגשתי ממש
רע, הייתי כל-כך פגועה. התחלתי לצעוק עלייך, היו לי כל-כך הרבה
דברים להגיד לך. רציתי שנדבר על הכל, אבל יצאתי משליטה והתחתי
לצרוח עלייך והאמת אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי. צעקת בחזרה,
זוהי הפעם הראשונה שממש רבנו, צרחנו אחד על השני. לפתע, לא
יודעת איך סטינו מהמסלול.

                                         

איזה ריח מוזר, אני מכירה את הריח הזה אבל אני לא יודעת
מאיפה.
איפה אני?
לא הייתי בהכרה.
כאב לי הראש, אולי בגלל כל המחשבות שהתרוצצו בתוכו. המחשבות
נעו בראשי כמו סרט, סרט אימה. באותו הסרט אנחנו היינו השחקנים
הראשיים, זה היה סרט עצוב כי עד לקראת סוף הסרט אותם האוהבים,
אני ואתה, היו ביחד. בניגוד לרוב הסרטים לסרט הזה לא היה סוף
טוב, היה לו סוף מר - סוף גרוע! הסרט נגמר ואז הופיע בראשי
אותו זיכרון כואב. כל מה שאמרת שוב עלה לראשי, ניסיתי לעכל
שאתה - האהוב שלי רוצה שזה ייגמר בינינו. הבקשה שלך הייתה
שנחזור להיות ידידים ואז נכנסתי לחלום.
חלמתי שאנחנו מנסים לשחזר את הידידות שלנו וזה לא הולך, הכל
כאב לי, בכיתי מבפנים והשתוקקתי לשמוע את הקול שלך. שמעתי
קולות ברקע, והרגשתי מישהו מתקרב אליי. פתאום הרגשתי עייפה
כל-כך... ניסיתי להבין למה אני פתאום עייפה ומה הצורך הפתאומי
הזה לישון ואיפה אני בכלל ואז שוב המחשבות התרוצצו... שקעתי
בשינה עמוקה.

שוב הרחתי את הריח המוזר הזה ועדיין תהיתי איפה אני. פקחתי את
העיינים לאט לאט והבטתי בתקרה הלבנה. הבנתי שאני שוכבת במיטה
אבל באיזה מיטה? הרי את התקרה שלי צבענו ביחד, אני ואתה, כמו
השמיים. החדר שלך כולו בצבע סגול. אז איפה אני.
הרמתי את היד והרגשתי שמשהו מושך אותה, זה די כאב. הרמתי את
ראשי שהיה די כבד והבטתי ביד. הייתי מחוברת לאינפוזיה ואז
נזכרתי באותו הערב שהייתי נותנת הכל בשביל לשכוח אותו.
שמעתי צעדים. הם התקרבו לכיווני ונעמדו ליד מיטתי. זה היית
אתה. הייתה לך חבורה על הפנים וגבס על היד. הפנים שלך הביעו
דאגה אך מצד שני היו שמחות. שאלת: " התעוררת? איך את מרגישה?"
אמרתי בשקט כמעט בלחש:" ככה-ככה!" ואז  המשכת ואמרת:"אני...
אני מצטער על הכול... באמת שאני מצטער, אני אוהב אותך, לא
התכוונתי למה שאמרתי, אני לא רוצה לאבד אותך אף-פעם. את סולחת?
בבקשה, את חייבת לסלוח לי.  נתת לי נשיקה רכה על השפתיים.
הסתכלתי בך ואמרתי: " יש לנו הרבה על מה לדבר, אבל אני סולחת
לך".
פתאום הראש כבר לא כל-כך כאב לי והרגשתי הרבה יותר טוב. סיפרתי
לך על מה שעבר בראשי כשלא הייתי בהכרה. התגעגעתי אלייך!
אמרתי:"אתה יודע במה אני נזכרת? שכשהחלטת שהגיע הזמן שניפרד
רצית שנחזור להיות ידידים..., וחלמתי שאנחנו לא מצליחים לשקם
את הידידות שלנו, ולא הייתי רוצה שדבר כזה יקרה... אתה כל-כך
יקר לי ואני אוהבת אותך!
החזקת את ידי והבטחת שהכול יהיה בסדר, שנחליט אח"כ מה יהיה ומה
נעשה, ולא משנה מה תמיד נאהב אחד את השני.