היה לי חבר טוב.

שיר שחלמתי על פראג.

פעם ב- 4.80 היית קונה ארטיק קרח, קרמבו שוקו, 2 סוכריות על
מקל בצורת תרנגול ו-8 מסטיקים בעודף.  היום זה נסיעה עירונית
באוטובוס.
אבן-גבירול פינת פרישמן, אני עולה על קו 5 האגדי.  
"כמה זה?"
"4.80."
"4.80?! אתה יודע שבפראג זה בחינם?  רכבות, סאבווי, אוטובוסים
על שלט רחוק, והכל חינם.  היפר-נטו.  אתה נכנס לתחנה, עולה על
האוטובוס, נוסע, אף-אחד לא שואל, לא בודק, על הזין שלהם.  ואם
אתה ממש מתעקש לשלם, עולה לך 20 שקל לשבוע!"
"4.80."
"זה כולל סיור מודרך ברחובות תל-אביב?"
"לא."
"באנג'י?"
"לא."
"מניקור?"
"לא! טוב אתה עולה או שאתה הולך ברגל?"
"בסדר, בסדר, אתם מקבלים כרטיסי אשראי?"

כן, יפה.  אבל למה הפוך?

שילמתי.  
עכשיו צריך למצוא מקום לשבת, ובתל-אביב זה בערך כמו למצוא
חנייה.
רגע... רגע... זאתי צלצלה בפעמון...זאת אומרת שבתחנה הבאה היא
יורדת... זאת אומרת שהמושב שלה יהיה פנוי... מה שאומר שאני
אוכל לשבת בו.  עבודה טובה שרלוק.  רק בעיה אחת, מה עם כל
האנשים האלה שעומדים מסביבה? הם בטח גם יסתערו על המקום... הו!
הנה, היא קמה...
סליחה... סליחה... אפשר לעבור? סליחה... סליחה.  עדיין פנוי!
למה אף-אחד לא יושב שם?
אולי בגלל שזה אחד מהמושבים ההפוכים.  מה הבעיה של אנשים לשבת
הפוך? לי זה נראה הרבה יותר טבעי - במקום שתהיה במרוץ נגד
הזמן, אתה זורם איתו.  במקום שתראה את העתיד מתקרב, אתה רואה
את העבר מתרחק.  זה כמו שאתם נוסעים בכביש, ובמכונית שלפניכם,
יש איזה ילד חמוד שמסתכל מהשמשה האחורית ועושה לכם שלום, ואתם
עושים לו שלום בחזרה, ואז הוא עושה לכם עוד פעם שלום, ואתם שוב
מנופפים לו בחזרה, ואז הוא עושה עוד פעם שלום, ואז הילד החמוד
הזה כבר לא כל-כך חמוד ומתחיל לעלות לכם על העצבים, ובפעם הבאה
שהוא עושה לכם שלום אתם מחזירים לו שלום רק שהפעם לא כל
האצבעות שלכם נמצאות באותו קו.

מה שמך? עליסה.  שמך? ערן.

התישבתי.
אלוהים איזה חום פה.  ולמה אף-אחד פה לא מדבר עברית פור
קרייניג אווט לאוד?  אנחנו עדיין בישראל, נכון?  הצצתי מהחלון
כדי להיות סגור על עצמי - מקדונלד'ס, הוניגמן, ערבי עם תיק גב
גדול, פיצה האט, גולף, זונה רוסייה, שלט חוצות עם תמונה של 3
כוסיות בלבוש מינימלי ומתחתן כתוב בגדול "המלאכים של צ'ארלי"
ודוכן פלאפל. כן, אני במקום הנכון.
הוצאתי את הדיסקמן והאוזניות מהתיק, עכשיו תדברו כמה שאתם
רוצים, ובאיזו שפה שאתם רוצים.
בעזרת השם עוד 3 תחנות ירדו כל התאילנדים-פיליפינים-סינים ושאר
העובדים הזרים בשכונות העוני הנידחות שלהם, ואז יהיה פה פחות
צפוף, פחות מסריח ונוכל כבר להרגיש את המזגן.  אה, כן, ועם
המזל שלי, אני אוכל גם סוף-סוף לראות את הבחורה החמודה הזאת
שבטח יושבת בדיוק מולי.
3, 2, 1,
האוטובוס עוצר, פססססססססססססס, הם יורדים בהמוניהם, עכשיו רק
נשאר ש...בום!
אנד האו אר יו דויינג?
היא בחורה, בזה אין שום ספק. היא חמודה, על זה אפשר להתווכח
אבל אין לי שום כוונה לעשות את זה עכשיו.  והיא יושבת בדיוק
מולי.
או קיי, איטס טיים פור א ליטל "קומנט צ'ארם".
נתחיל עם חיוך, ככה בשביל הסיפתח, לראות איפה אנחנו עומדים.
אני רואה מין קמט בלחי ימין, ניצני קמט בלחי שמאל, זוג השפתיים
היפות שלה מרגיש רעד קל, השפה העליונה זורקת לתחתונה איזה משפט
פרידה אחרון, התחתונה מחזירה בנשיקה, הן יודעות שהן הולכות
להיפרד כעת לפרק זמן בלתי-מוגבל ו... שיניים!  
כן, גבירותי ורבותי, מקבץ שיניים ישרות, לבנות ומבריקות נחשפות
לנו כעת, איי ת'ינק ווי הב אה ווינר!
"תגידי, זה כאב?"
"מה כאב?"
"כשנפלת מגן-עדן..."
לתצוגת השיניים הצטרפה כעת אורקסטרת צחוק קלה.
"לא, זה לא כאב, בכלל לא נפלתי, אתה לא יודע שלמלאכים יש
כנפיים?"
גם חמודה, גם מצחיקה.  זה 2 ב-1.
"מה שמך?"
"מיכל.  שמך?"
"נו."
"נו? אתה במקרה קרוב של טל מור?"
"במקרה, כן. הוא חבר של חבר.  והוא גם מנוי עלי."
"אחלה.  תקשיב אני תיכף יורדת..."
"אפשר להזמין אותך לכוס קפה?"
"תלוי. איזה דיסק יש לך בפנים?"
הופה... עושה לי מבחנים הגברת... "איזה דיסק היית רוצה שיהיה
בפנים?"
"פינק פלוייד - דה וול".

אנחנו לא צריכים שום השכלה, אנחנו לא צריכים שום שליטה
במחשבות.

כשהייתי בן 6, אבא שלי לקח אותי לראות את "החומה" באיזה בית
קולנוע, ברחובות נדמה לי. ההקרנה היתה אמורה להתחיל ב-22:00,
הוא בא לאסוף אותי ב-21:00  (הורים גרושים, משפחות הרוסות,
ילדות עשוקה... אתם יודעים).
יצאנו מהבית, והרחובות היו ריקים.  מה-זה ריקים, כלב לא עבר.
פרה לא געתה.  יתוש לא זמזם.
היה משחק של מכבי בדיוק.  איזה גמר אליפות אירופה או משהו כזה,
לא משהו רציני.  ואני עשיתי חישוב שאני מחר חוזר לביה"ס, ועל
מה כולם ידברו, על המשחק או על פינק פלוייד?
אז הלכתי עם אבא שלי.  כבר אז הייתי אווט סיידר, ביסודי.  חוץ
מזה הוא אמר שיהיו סרטים מצויירים.
הגענו לקולנוע, נכנסנו פנימה, כמובן שהיינו היחידים שם
(בכל-זאת, מכבי...),  אחרי 3 דקות בערך נרדמתי.  מדי פעם פקחתי
את העיניים לשאול "כמה - כמה?" וראיתי פטישים גדולים צועדים
ברחובות, איש שמגלח לעצמו את הגבות ושוחה בבריכה של דם וילדים
קטנים שנופלים לתוך מטחנת בשר.
אבא העיר אותי בסוף, כששברו את החומה, ושאל אם נהנתי.  אמרתי
לו שכן, בעיקר מהסרטים המצויירים.  למחרת הוא קנה לי את התקליט
הכפול.
20 שנה אחרי זה, קניתי את הדיסק הכפול.  אני מוציא אותו רק כדי
להכניס את החלק השני.

אני ואתה נשנה את העולם

ירדנו.
לא היה צריך יותר מזה כדי להבין שנועדנו זה לזו.  נכנסנו לאיזה
בית קפה בדרום תל-אביב והשיחה פשוט זרמה, הכימיה בינינו היתה
נהדרת וכשהתנשקנו התפוצצו כוכבים בשמים.
היא מהר מאד הפכה לחברה שלי, ואני לאט לאט הפכתי לחבר שלה.
כנראה שככה זה בחיים. כדי לשמוע את החלק השני, חייבים קודם
להוציא את הראשון.

היה לי חבר טוב.